ד"ר יצחק קניגסברגלפני שהקב"ה הנחית על מצרים את מכת הבכורות, וכהקדמה לפקודת היציאה מעבדות לחרות, הקב"ה הודיע למשה ואהרן:
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" וגו' (שמות יב, ב-כח). מפשוטו של מקרא נלמד, שהקב"ה ביקש להפוך את החודש הראשון לצאת בני ישראל ממצרים לחודש מיוחד, ראשון בין שווים לחודשי השנה. בחודש זה ארע לעם ישראל המאורע המכונן הגדול ביותר בתולדותיו – יציאתו ממצרים והמעבר משעבוד לגאולה.
חז"ל הוציאו את המקרא: "החדש הזה לכם ראש חדשים" מידי פשוטו, וקבעו שזהו המקור למצוות קידוש החודשים ועיבור השנים. ספר החינוך במצווה ד' מסכם זאת כך: "לקדש חדשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה, סמוך בארץ (ישראל), ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש, שנאמר [שמות יב, ב] החדש הזה לכם ראש חדשים, כלומר, כשתראו חידושה של לבנה תקבעו לכם ראש חדש, או אפילו לא תראוה מכיוון שהיא ראויה להראות על פי החשבון המקובל. וכן תכלול מצווה זו מצות עיבור השנה. לפי שיסוד מצות קידוש החדש כדי שיעשו ישראל מועדי השם במועדם, וכמו כן מצות עיבור השנה מזה היסוד היא. ואולם מלבד זה המקרא באו הערות בכתובי התורה יורו על מצות העיבור, והוא מה שכתוב [שם יג, י] ושמרת את החוקה הזאת למועדה, וכן [דברים טז, א] שמור את חדש האביב".
זאת המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם, ומפני חשיבותה, ראוי היה להתחיל בה את התורה (רש"י – בראשית א, א).
חז"ל למדו מהמלה "לכם" שאת מצוות קידוש החודש ועיבור השנים ביצעו משה ואהרן, וכל מי שהוסמך לכך לאורך הדורות.
בית דין שהוסמך לכך, בשבתו בארץ ישראל בלבד, חקרו את העדים, שראו את הלבנה בחידושה מדי חודש בחודשו. הם לא סמכו על ראיית העדים בלבד, אלא ביצעו חישובים אסטרונומיים, שלפיהם אכן הגיעה זמן חידוש החודש. לאחר השוואת העדויות עם החישובים, הם קידשו את החודש, והודיעו על כך לעם ישראל בארץ ובתפוצות: "מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החודש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חודש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות". (רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק א, הלכה ז)
עיבור השנים בא לענות על הצורך לתאם בין שנת החמה בת 365 ימים, לשנת הירח המורכבת מ 12 חודשים בני 29.53 ימים בממוצע (29 יום – חודש חסר, 30 יום – חודש מלא), ומסתכמת ב 354.36 ימים. בכדי לסגור על הפער יש צורך להוסיף על השנה הירחית 10.64 ימים כל שנה. אך מכיוון שאין מוסיפים ימים בודדים לשנים, אלא יש להוסיף חודשים שלמים לשנים, כנאמר במסכת מגילה (דף ה עמוד א'): "ואמר רבי אבא אמר שמואל: מנין שאין מונין ימים לשנים – שנאמר +שמות י"ב+ לחדשי השנה – חדשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים", יש צורך להוסיף חודש שלם כל שלוש שנים לערך.
במחזור של 19 שנים הלוח השמשי והלוח הירחי משתווים. עיבור השנים מאפשר את קיום מועדי ישראל בעונות קבועות במהלך השנה: פסח באביב – מועד הקציר, סכות בסתיו – מועד האסיף. בנוסף לשיקולים אלה, בית הדין היו מחליטים אילו שנים יש לעבר ולקבל שנים בנות 13 חודשים בתוך המחזור של 19 שנים. השיקולים לעיבור השנה היו שיקולים חקלאיים וחברתיים, לטובת כלל ישראל בארץ ובתפוצות: "יש שם דברים אחרים שהיו בית דין מעברין בשבילן מפני הצורך, ואלו הן, מפני הדרכים שאינן מתוקנין, ואין העם יכולין לעלות. מעברין את השנה עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכים, ומפני הגשרים שנהרסו ונמצאו הנהרות מפסיקין ומונעין את העם, או מסכנין בעצמן ומתים. מעברין את השנה עד שיתקנו הגשרים, ומפני תנורי פסחים שאבדו בגשמים, ואין להם מקום לצלות את פסחיהם. מעברין את השנה עד שיבנו התנורים וייבשו, ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו לירושלם. מעברין את השנה כדי שיהיה להם פנאי להגיע". (רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ד, הלכה ה').
מאז שאין בית דין סמוך, קידוש החודש ועיבור השנים נעשה לפי החשבון שערך ר' הילל הנשיא, עד שיבוא אליהו.
ממצוות קידוש החודש ועיבור השנים אנו למדים שיש צורך בידע מדע האסטרונומיה כדי לקיים מצווה זאת כהלכתה. מצווה זאת יכולה לשמש כבנין אב, לאותן מצוות שיש צורך בסיוע מדעי וטכנולוגי, בכדי לשדרג את קיומן.
במצווה זאת בית הדין צריך להתחשב בכלל ישראל, כשהוא בא לקבוע את מועדי עיבור השנים. מצווה זאת אכן מהווה דוגמא לכל בית דין ולכל פוסק הלכה, שיש להתחשב בכלל הציבור, במגבלותיו ובבעיותיו, בקביעת פסק ההלכה, ולא רק בציבור שאינו שותף למגבלות ולבעיות אלה בעם ישראל.
