ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה… כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" (שמות, כ"ה, ב', ט').
עליך לפעול בדיוק לפי הדוגמה הנתונה, "כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ", אומר ה' למשה. ואני תוהה – האם יתכן הדבר? הניתן לבנות מבנה או כלי זהה לחלוטין למודל נתוּן? האם אפשר לבשל מאכל זהה לזה שממנו נוסח המתכון? ככל שאני מתבגרת, עולות הספקות.
"מדוע סטה מן הדרך?", שואלים הורים לנוכח התרחקות הבן/הבת מן המודל החינוכי אליו כוונו אותו/ה. "מדוע אינו/ה מגיב/ה כמצופה ממנו למציאות הנתונה? כשאני הייתי בגילו/ה…"
בכנס "לב אבות" בו הרצתי לפני אי אלו שנים, התייצב הרב אלישע אבינר מול עשרות הורים דאוגים ואמר להם, בשקט וללא התנצלות, כי המשאלה ההורית לפיה נרצה שילדינו יהיו דומים לנו (לדגם), הנה מופרכת מיסודה. אתם, ההורים, אינכם אדם אחד. כיצד, אם כן, ייוולדו לכם ילדים הזהים רק לאחד מכם? ולחילופין, הייתכן/ מה הסיכוי שילדכם יפתח אישיות שתהווה תצרף של תכונות שניכם בו זמנית? האם באמת ובתמים, זוהי שאיפתכם? הוא שאל.
ומצד הילדים: מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מעלים כי ילדים מחקים את הוריהם מגיל צעיר מאוד, בשאיפה בסיסית להידמות להם. ואולם, מסתבר שלא התוכן הנאמר ע"י ההורים הוא זה שמופנם, אלא דווקא ההתנהגות שלהם בפועל. הורה המטיף להתנדבות, בעוד הוא עצמו לא מגלה כל מעורבות חברתית, לא יתפלא אם התנהגותו הנמנעת תופנם ותשפיע על צאצאיו, יותר ממילות הדחיפה והעידוד שלו בנושא.
"תעשוּ!"- ה' מעודד אותנו למעשים ואף מכנה אותנו בשם זה: ורחמיו על כל מעשיו, ריבון כל המעשים.
"וְכֵן, תַּעֲשׂוּ", תוספת המילה "וכן" באה להמתיק ולעדן לתפישתי את הציווי: מ"עשו כזה!" ל"עשו כמו זה".
לימוד נוסף מצירוף המילים "וְכֵן, תַּעֲשׂוּ", מסב את תשומת הלב מן התוצר המבוקש (ארון, שולחן, מנורה), ל"אֵיך" – לתהליך ולאופן המדויק בו על העבודה להתבצע, ולעובדה שבבניית המשכן מעורב מעשה עממי של נדיבות ותרומה.
פרשתנו מנכיחה לנו את חיוניותה של התבנית/ תכנית האב. קריאה בין שורותיה מלמדת כי בהיעדר מעורבות אנושית בהגשמתה והבנה שיש להתעכב ולדייק, מבחינה מוסרית ומעשית באופן הביצוע, עלולים התוכנית והדגם להישאר, חלילה, במגירה.
(תרומה תשפ"א)
