מערכת שבתוןניר סרי, מטפל במוסיקה
המרכזי בפרשתנו הוא אחד הניסים המפורסמים והמופלאים ביותר בתולדות האנושות כולה- נס קריעת ים סוף לבני ישראל אשר נמלטו מן המצרים הרודפים אחריהם. מתוך רגשי תודה, התרוממות רוח והשראה על הנס הגדול, שרו משה ובני ישראל את השירה אשר זכתה לכינוי המאוד קליט "שירת הים". אך בעצם, אם נתהה לרגע על קנקנו של השם, נשאל: מדוע "שירת הים"? כיצד השם "שירת הים" ממצה באופן מתאים את מה שהוא בא לתאר? מדוע לא שירת משה? שירת בנ"י ? שירת נס ים סוף וכו'?
על מנת לענות על כך נקדים כמה הקדמות:
מטרת יציאת מצרים כפי שמובאת בכתובים: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים". כלומר, יצירת עם שמאורחות חייו ניכר יהיה שהוא עם ה'. שכל הווייתו ודרך חייו יהיו קודש לה'. הפס' אומר: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – אומר רש"י בשם המדרש: "בעבור שאקיים מצוותיו". המשמעות המעשית של הביטוי "עם ה'" היא קיום מצוות ועשיית רצון ה' בעולם.
היכולת לקיים מצוות, מבחינה מנטלית, איננה פשוטה כלל. באופן אידיאלי, היא מצריכה מאיתנו לבנות קומה בנפש, שמשמעותה היכולת לתפוס ולהפנים שהמעשה הפיזי, הטכני, שאנו עושים, מכוון כלפי אמת עמוקה יותר מהמעשה הקונקרטי עצמו. אפשר לומר כי הפס' אשר מייצג את הרעיון הזה באופן המובהק ביותר הוא : "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" – תפיסה אמונית מורכבת אשר נשענת על יכולתנו לתפוס חוויות ודמויות משמעותיות בחיינו באופן מופשט ומורכב יותר מהרובד הקונקרטי.
האם בשעת יציאת מצרים היתה קיימת בעם ישראל – כעם – היכולת הזו? כנראה שלא. ושמא נבין יותר, אם נתבונן על כל מה שקורה לבנ"י בכלים התפתחותיים. הדימוי של עם ישראל היוצא ממצרים הוא לתינוק בן יומו. בתור שכזה הוא זקוק להכלה מקסימלית מצד הוריו, לשיקוף תמידי של מה שקורה לו, של החוויות שהוא עובר ומרגיש ולא יודע לתת להן שם, מכיון שהוא לבדו לא מסוגל להבין את העולם.
כך גם בנ"י. עם של עבדים משוחררים עם מנטליות של עבדים, נטולי יכולת לעצמאות וחוסן לאומי, שעדיין לא מסוגלים לראות את עצמם ללא אדוניהם המצרים: "ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?! מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?! הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר".
העם מתאר כאן חוויה לא מעובדת שלכאורה קשורה לגעגוע שלהם לטוב מצרים. משה, כמו אבא טוב, עונה, ובעצם מתרגם להם לרגשות את מה שקורה להם והם לא יודעים לבטא במילים:
"ויאמר משה אל העם אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" . אתם לכאורה מדברים על הגעגוע למצרים ובעצם מדברים כאן על פחד, חוסר ודאות, צורך בביטחון, במישהו לסמוך ולהשען עליו.
למרות מה שאנו רואים כאן, כפי שאמרנו לעיל, השאיפה, המטרה הסופית, היא שעם ישראל יהיה עם ה'. עם עצמאי ריבוני בארצו ארץ ישראל, שמקיים מצוות ושיש לו יכולת תפיסה אמונית מורכבת ועמוקה. עד להשגת המטרה אנו עוברים כברת דרך ארוכה, אשר לכל אורכה מעניין לראות כי כנראה, לא בכדי נבחר ים- סוף להושיע את ישראל מיד מצרים. הגרנדיוזיות של הנס, עובדת היותו שידוד חד פעמי של מערכות הטבע, מביאה אותנו לעצור לרגע, להתבונן ולגלות, כי מוטיב המים הוא מוטיב חוזר בוריאציות שונות לכל אורך מסעות בני ישראל ואף לפני כן, ואשר כמעט תמיד מסמל מעבריות והתפתחות בדרך הארצית ויותר מכך – הרוחנית. סקירה קצרה של מוטיב חוזר זה מראה מס' לא מבוטל של נקודות ציון :
א. מי המבול אשר היוו התפתחות אל עבר יצירת עולם חדש ומוסרי יותר.
ב. בארות המים שסיתמום פלישתים בימי אברהם ויצחק שב ופותח אותם כמאבק סימלי להמשכיות והתפתחות השרשרת היהודית ("כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ").
ג. המפגש המשמעותי והמכונן הן עם רבקה והן עם רחל אשר התרחש ליד הבאר.
ד. "והבור ריק אין בו מים" – בור המים הריק ממנו נלקח יוסף למצרים המסמל את התפתחות הסיפור.
ה. "וידגו לרב בקרב הארץ" – ברכת יעקב הנאמרת לפני מותו, המאפיינת את עם ישראל, ומדמה את אורח חייו לעולם המים.
ו. "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" – גזירת פרעה שאפיינה את המעבר מפרעה הישן לפרעה החדש.
ז. משה בתיבה- "כי מן המים משיתיהו" – המים מגולמים בשמו של מושיען של ישראל, ומי שעתיד להוציאם מגלות לגאולה.
ח. קריעת ים סוף- מסמלת את המעבר המשמעותי ביותר מתחושת תלות מוחלטת של בנ"י לאיזושהי התחלה של הגדרה עצמית שאנו רואים אותה במי מרה. היכולת לסמוך על הקב"ה, על משה ולבסוף על עצמם היא זו שבאה לידי ביטוי כאן והיא זו שמאפשרת את המעבר, שהוא בבחינת "קו פרשת מים". מכאן כבר מתחילים לצעוד אל עבר המטרה.
ט. מי מרה – מסמלת התפתחות הגדרה עצמית לאומית ברורה יותר: "שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו"
י. מי מריבה – המסמלים את המעבר לא"י והפרידה ממשה . היכולת להפרד ממשה האיש ולהבין שבסופו של דבר משה האיש – הולך, ומשה הסמל – נשאר בכל אחד מהם באה בדיוק לפני המעבר לארץ.
כפי שאמרנו לעיל, קריעת ים סוף מסמלת את המעבר המשמעותי ביותר בדרך הארוכה לעבר השגת המטרה הארצית – של הכניסה לארץ, והרוחנית- של בנית קומה בנפש של מסוגלות ואיתנות, ושל תפיסה אמונית מורכבת המאפשרת קיום מצוות.
חשוב לציין, כי חשיבותו העצומה של הרגע כהתפתחות משמעותית נוצרה לא רק בראיית "שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", או בהתרוממות הרוח שנוצרה שם באותם רגעים, אלא דווקא ובעיקר בהכנסת הרגל המפורסמת של נחשון בן עמינדב. הכנסת הרגל הקטנה והחשובה הזו שמספר לנו עליה המדרש, המסמלת כ"כ הרבה: שחרור מנטלי משעבוד מצרים, ביטחון בקב"ה, יכולת להשען על משה, אמונה בעצמם וביכולתם לצלוח את הדרך, תעוזה, יציאה לדרך חדשה שהיא גם נק' אל חזור. כאן ניטעה האמונה. כאן הותנע התהליך שמכאן רק הלך וצמח ואיפשר בסופו של דבר את בניית המשכן, ההיפרדות ממשה, את הכניסה לארץ, בניית בית המקדש בהמשך וכו'.
כעת, ניתן אולי לענות על השאלה שפתחנו בה את דברנו ולומר כי ניתן כמובן לקרוא לשירה בשם משקף יותר, אך השם "שירת הים" מרחיב את האירוע מקונקרטי ומקומי לאירוע נצחי. ממשהו שקרה ביום מסוים, במקום מסויים, לאדם או לאנשים מסוימים, הוא הופך לאירוע שהוא מעל הזמן והמקום. שכן, המימד הנצחי הוא זה שבעצם מספר את הסיפור. הקשיבו לים והקשיבו למים ותגלו שיש כאן אכן שירה של הים, שירה של המים – כמוטיב חוזר שנמצא תמיד בכל נק' מעבר והתפתחות בסיפור התהוותו הרוחנית והפיזית של עם ישראל, ועל אחת כמה וכמה כאן כנקודת ציון משמעותית ומייצגת את המוטיב הזה.
(בשלח תשעב)
