הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כך מספר מדרש תנחומא על שאירע במחנה ישראל בשעה שמינה משה רבינו את בצלאל להיות בונה המשכן: "…כשירד משה אמר להם לישראל: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושלחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת ? אמר להם: בצלאל ! התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: לא אמר הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו – משה מלך, ואהרן אחיו כהנים גדולים, בניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן – כל הגדולה הזו מבקש משה לכווין !! אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקדוש ברוך הוא אמר, והוא מראה להם – ראו קרא ה' בשם בצלאל, לקיים מה שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם".
בסוגיה לא פשוטה עוסק המדרש. מחד גיסא, חייבת להיות נקיות ציבורית מקסימאלית בתחום המינויים. אנו למדים מפרשת השבוע שלנו – פרשת פקודי – את החובה המוחלטת להיות נקי בעיני בשר ודם. משה רבינו מוסר דו"ח מפורט על השימוש שלו בכספי ציבור, ואף שנראה שלא חשד בו איש, ולא זו בלבד אלא שהיו מוכנים לתת הרבה יותר לבניין המשכן – הוא ראה חובה לעצמו להיות נקי בעיני בשר ודם. חובה זו הפכה להלכה מפורשת, המצויה במשנה בשקלים: "אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלין, ולא בקמיע, שמא יעני, ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מד' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם".חובה מוטלת על האדם למצוא חן בראש ובראשונה בעיני שמיים, אולם אין זה מספיק. הוא צריך למצוא חן בעיני הבריות. בביטוי למצוא חן בעיני הבריות חז"ל אינם מתכוונים לצד המכוער של מציאת חן – חנופה, חלקלקות ודומיהן – כי אם לצד העליון של מחויבות למסור דין וחשבון לבריות, כדי שלא יחשדו באדם בניגוד אינטרסים, בניצול כוח ומעמד, בגניבה מכספי ציבור ובנפוטיזם תעסוקתי.
מנגד אנו למדים כי גם על הבריות להיזהר. אחת התכונות האופניות ללינץ' ציבורי הוא "התחילו ישראל מרננים על משה". בריות – מרננות. הרינון שמרננים הבריות נראה פעמים רבות כשמירת החומה וכביצור הטוהר המוסרי הציבורי, אך הוא משמש בחלק מזמנים אלה לחיסול חשבונות, להפצת חשדות שווא, להכפשה ולריסוק מעמדו הציבורי של אדם. אנו למדים אפוא כי במאבק על הטוהר השלטוני והשחיתות ההנהגתית מחויבים שני הצדדים לצאת ידי שמיים בצורה הנאמנה ביותר. על כל נושאי המשרה הציבורית, שיש להם מגע עם כוח ועוצמה, ממון ומשאבים, להיות שקופים ונאמנים למשימתם, ולצאת ידי חובת הבריות כדרך שמוטל עליהם לצאת ידי חובת שמיים. אולם גם הציבור חייב לאמץ לעצמו את הכללים המחייבים את הציבור. ציבור שבו מרננים לחינם, שבו מטיחים באנשי ציבור הנושאים משרות ציבוריות האשמות שווא, המטפח את החשדנות ואת העוינות המתמדת כלפי אלה שעוסקים בצרכי ציבור באמונה, והטוען כלפיהם באופן מתמיד כי "כולם מנאפים עצרת בוגדים" אינו מאפשר את הטוהר הציבורי הזה, בשל העובדה שהוא פוגע בחפים מפשע, ואינו מבחין בין ביקורת אמת נוקבת ובלתי מתפשרת ובין שיסוי והכפשה. כאשר שליחי הציבור נקיים ושקופים והציבור אינו מרנן – אנו בונים את הקומות הגבהות של נקיות מד' ומישראל בקדושה וביושרה.
(ויקהל פקודי תשעב)
