משפט הנקמה

פרשת יתרו, על כל ענייניה הפרטיים, היא פרשת עשרת הדברות. עשרת הדברות אשר מעצבות לא רק את אופיה וזהותה של האומה הישראלית אלא שימשו ומשמשות כיסוד התודעה המוסרית, אם לא הדתית, של רוב רובה של האנושות כולה. אבל רק בישראל קיימת הדאגה להפוך את עקרונות המוסר והדת למציאות חברתית בפועל ממש. לכן באה פרשת משפטים מיד לאחר פרשת יתרו והמצוה של שחרור עבדים היא הראשונה, כי היא באה כנגד הדיבר הראשון "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).

ידוע, שכנגד פרשת משפטים בתורה שבכתב שלוש מסכתות עבות כרס, שלושת הבבות; בבא קמא, בבא מציעה ובבא בתרא – ובעצם כל סדר נזיקין, דיני נפשות ודיני ממונות – באים בתורה שבעל פה כדי ללבן איך לתת ביטוי מעשי לכל העקרונות המשפטיים המכונסים בפרשה. מענין לשים לב לכך שמדובר כאן בעצם בכל המערכת של המצוות שבין אדם לחבירו, ורק אחר כך תעסוק התורה במערכת של המצות שבקדושה, 'ויקחו לי תרומה' , 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' וכל סדר העבודה. כמו שביצירת האדם קדם השלב של "וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה" ורק אחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב,ז), כאילו הקמת גוף החברה לפי כללי המשפט והצדק קודם להקמת מעמדה הרוחני, קדימות שהיא למעשה תנאי, כי אם "ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה" (כמאמר השיר הידוע), תורה בלי ארץ ישראל, היינו חברה שיש בה נשמה בלי גוף היא רוח רפאים. הדדיות זו ידועה היטב, אבל ראוי לשים לב לכך שאם בעשרת הדברות המערכת של המצות בין אדם למקום קודמת לזו של המצות בין אדם לחברו, בבנין המעשי הסדר הוא הפוך – בונים בחול ואחר מקדשים.

על כך באו בפרקי אבות כמה משניות כגון אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה […] אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח (אבות ג,ז). ומעניין שבעוד שאומרים חז"ל שדרך ארץ קדמה לתורה (עיין תנא דבי אליהו פרק י'), במשנה הסדר מתחיל עם התורה. אבל בנושא הקמח והתורה, הקמח קודם בסדר וכפי שאמרנו.

אכן יש לסדר הדברים חשיבות מרובה. הוא בא גם להביננו שהתורה לא נתנת בחלל ריק. מקבל התורה צריך להבין אותה ולא רק לפי שכלו וחוקי הלשון אלא לפי מה שהוא אדם. נתייחס להלן לשתי דוגמאות לכך, אחת מן התורה שבכתב ואחת מן התורה שבעל פה.

אחד המשפטים המובא בפרשה ידוע בתרבות הכללית "כמשפט הנקמה": "עין תחת עין, שן תחת שן" (שמות כא, כד). הגוים הסיקו מזה שתורת ישראל היא תורת "א-ל נקמות", חוק נוקשה ואכזרי, לעומת תורת החסד של הנצרות כביכול. אבל בתודעה היהודית מאז ומעולם היה ברור ש"תחת" פירושו ממון (מכילתא פ' משפטים, ב"ק פ"א א). היינו שמדובר כאן בפיצוי כספי הנמדד לפי ערכו של הניזוק, וליתר דיוק לפי ההפסד שנגרם לו. זהו פשוטו של הפסוק אבל הוא אינו תוצאה ממשמעות המילים, כפי הבנתנו האנושית. זו דוקא קרובה יותר להבנה הגויית. לעומת זאת, הדרך ארץ של האבות שקדמה לתורה חינכה את השכל והרגש העברי להבין שהחשיבות של תיקון מצבו של הניזוק ככל האפשר עולה על הדאגה להעניש את המזיק.

בהמשך הפרשה מופיעים כללי הנזיקין: "כי יגח שור… וכי יפתח איש בור… וכי יגוף שור איש… כי יבער-איש…" (שמות פרק כא) בהתאם פותחת המשנה הראשונה בבבא קמא: "ארבעה אבות נזיקין, השור והבור והמבעה וההבער וכו'". אבל לשון נזיקין היא קשה, שהרי הענינים שברשימה, הלקוחים מן התורה, הם המזיקים ולא הנזקים שנגרמו. למה לנקוט לשון נזיקין? ובהמשך גורסת המשנה "חב המזיק וכו'". חייבים לקצר וארוכה היריעה אבל כשבאים רבותינו התנאים חכמי המשנה להגדיר את הארבעה אבות האמורים, לא מטילים את קיומם של אלו בעולם על האדם, שאין זו אשמתו. לא האדם יסד את התנאים הקיימים במציאות ולכן יש לביטוי קונוטציה פסיבית – נזיקין. אבל היות שכך היא המציאות שפעולתך כדי להתקיים בעולם כרוכה בסכנה לא רק לעצמך אלא לזולתך, "שמירתן עליך, וכשהזיק, חייב המזיק לשלם".

ולכן נקרא סדר נזיקין בפי חז"ל סדר ישועות (שבת ל"א ע"א) כי זאת מטרתו וזאת פעולתו: פרשת משפטים היא לא קטלוג של חוקים אלא פריסת תנאי תיקון העולם וישועתו על ידי האדם בהקימו את החברה הגואלת את האדם מהעבדות ומכשרת אותו  לעבודת קונו. וההופכת את העולם מהיות בית עבדים להיות בית ד'.

(משפטים תשפ"א)