שילוב שמיניסטים בישיבות הגבוהות/הסדר/מכינות-

צביקה מור- מאמן הורים בישיבות התיכוניות
מומחה באימון מאותגרי קשב וריכוז
איינשטיין אמר פעם שטירוף פירושו: להמשיך באותה ההתנהגות ולצפות לתוצאות שונות.
מי לא מכיר את תופעת ה"שמיניזם" בישיבות התיכוניות? תופעה ידועה לכולנו: הורים, מורים ותלמידים. ננסה לסקור את מאפייניה העיקריים: מדובר בפסיכולוגיה של השמיניסט המצוי. רוב התלמידים נושאים את הנגיף כבר מכיתה ט', אך הוא עדיין קטן, רדום וחסר "ציפורניים". עם הפז"מ, הוא הולך וגדל ונותן את אותותיו. פתאום נהיה מאד קשה לקום בבוקר.
איך זה נראה? – אז ככה, הנגיף מתעורר בתוקפו של החורף, אי שם בשבט, ומכניס את השמיניסטים לתרדמה ארוכה שתימשך עד לשלהי הקיץ. מחקרים מצביעים על היותו תקיף במיוחד כלפי תלמידי הפנימיות. בגרימתו, נעשית הפנימיה מושב הקבע של השמיניסט ותורתו עראי. בחורף זה, הדגלים של הרצינות, ההתמדה, האחריות האישית והלימודית (ולפעמים גם יראת השמים) מורדים לחצי התורן המתנועע ברוחות העזות של התרבות הנושבת בחוץ. השפעת הנגיף גדלה עם בוא חום הקיץ, ובמיוחד מסביב לכנרת….
והיכן הרמי"ם? – אנו הרמי"ם מהלכים על החבל הדק שבין שמירת המשמעת הבסיסית ובין שמירה על הקשר האישי, בין אסרטיביות לנחמדות, שהרי קיימת הסכמה שבשתיקה, שאין לריב עם שמיניסט כדי לא לאבד את הקשר האישי איתו. השמיניסט עלול להיות מניפולטיבי ולשבור את הכלים כי הר"מ הביט בו בשעה שלימד את המשנה על "שינה של שחרית". הוא עשוי לאיים שלא ילך אפילו למכינה.
ומה נלין על אחינו הרמי"ם? באמת עדיף להפסיד "חייל" בקרב ולנצח את "המלחמה" – "מלחמת 4 השנים" על נפשו של התלמיד. במקרי קצה יידבקו כמה רמי"ם בנגיף הקטלני ויעברו מטמורפוזה: מר"מ – לר"מחמד. מחייך ונחמד כזה. קצת נובח אבל בטוח שלא נושך. בקיצור, לא מזיק. לפעמים גם לא מחנך….
קורה משהו בשמינית, במיוחד מחודש שבט ואילך, וזה אצלנו, בחצר הקדמית שלנו. אי אפשר להפטיר "בסך הכל המצב בסדר" או "הם ילכו לישיבה הגבוהה והכל יסתדר" או "שם יעשו מהם בני אדם". איזו משנה חינוכית עומדת בבסיס האמירות הללו? איזה שדר חינוכי סמוי וגלוי הן משדרות לתלמידים? האם הן באות ממקום של אחריות או ממקום של ויתור וייאוש? וגם אם באמת הכל יסתדר בהמשך, למה שלא נשאף ליותר?
כמה מבנינו נתקו מגע תורני-רוחני-אישי עם הר"מ שלהם בתקופה זו? כמה נתקו מגע עם הוריהם? כמה נתקו מגע עם עצמם בעקבות החופש המתפרץ פתאום לחייהם ללא כלים להתמודד איתו? כמה איבדו את תעודת הבגרות שלהם דווקא בתקופה זו לאחר שנים של מאמץ לימודי נרחב? כמה איבדו בתקופה זו את התום והטוהר עליו שמרו שנים רבות בתנאים קשים של סביבה קלוקלת ולחץ חברתי?
נראה שהולכת ומבשילה ההכרה, שדרוש שינוי מערכתי בתוכנית הלימודים בחצי השני של השמינית בישיבות התיכוניות, ואולי עוד קודם.
לפניכם רעיון אחד קטן, שיכול להשתלב בפסיפס השינוי הגדול לו אנו מחכים. הוא אומנם קטן, אך בהחלט מכסה שטחים נרחבים מהבעייתיות של התקופה המדוברת.
בהנחה שלקראת חג מתן תורה, הרוב המוחלט כבר בחרו את מקומם לשנה הבאה, נעצום לרגע את עינינו ונדמיין איך זה נראה. נוכל לראות יום בשבוע, בו מתקבץ שיעור א' העתידי בישיבתו, ומוסיף להכיר את עצמו, את הישיבה ודרכה, את רבניה ותלמידיה, שואף מאוויר הפסגות שלה ובודק את התאמתו אליה.
כדי שהמהלך ירקום עור וגידים, יש להתחשב בנקודות הבאות:
א. מציאת האדם המתאים לניהול הפרוייקט בקנה מידה ארצי.
ב. יצירת שיתוף פעולה וסינכרון תמידי בין הישיבות התיכוניות ובין הישיבות הגבוהות/הסדר/מכינות ובין מנהל החמ"ד.
ג. התאמת הישיבות לקליטת השמיניסטים ברמה הפיזית וברמה הרוחנית (הקצאת רמי"ם, תכני לימוד מתאימים, גיבוש השיעור החדש, היכולת של הישיבה לקלוט אווירה של שמינית ליום בשבוע ועוד).
ד. בניית מנגנון מחייב, המתנה את הקבלה לישיבה בנוכחות מסוימת כפי שייקבע – "דמי רצינות".
ה. סנכרון בין לוח הזמנים של הישיבות התיכוניות (ימי העיון לשמיניסטים, טקסים ישיבתיים וכו') ובין לוח הזמנים של הישיבות הגבוהות/הסדר/ מכינות.
ו. "פיצוי" לתחושת "הדף החדש" וההתחדשות של אלול שעלולה להתמסמס בעקבות השהייה בישיבה כבר בזמן קיץ.

ומה נרוויח מזה?
א. נושא חשוב ומרכזי שיצטרף לרפרטואר נושאי השיחה של השמיניסטים.
ב. חיבור לתורה "במקום שליבו חפץ".
ג. מסגרת תורנית ואיכותית של תוכן וסביבה אנושית.
ד. היכרות מעמיקה עם הישיבה שנבחרה, רבניה, תלמידיה ודרכה החינוכית-רוחנית. יצירת קישורים חדשים לישיבה ושמירת קשר איתה עד לאלול.
ה. הכנה והסתגלות מסוימת לסדר היום הישיבתי הלא-כל-כך מוכר והתחלה חלקה יותר באלול.
ו. גיבוש הקבוצה לקראת היותה "שיעור א' ".
ז. מחויבות משמעותית ואיכותית דווקא בסוף השמינית.
ח. נקודת שיא בשבוע, קריאת כיוון והרמת דגל לכל השבוע.
תקנו אותי אם אני טועה. יש פה תוכנית של win-win-win-win. כולם ירוויחו: הישיבות התיכוניות, הישיבות הגבוהות, ההורים והתלמידים.
כן, גם לי צצו כמה "שדונים" במהלך החשיבה על הרעיון למשל, "אין לזה סיכוי", "לא תצליח לעולם להושיב יחד את כל הגורמים הרלוונטיים", "השמיניסטים לא ישתפו פעולה".
אם תלמידינו חשובים לנו, ננסה להגביה כמה שיותר את אמות המידה שלנו, לקרוא נכון את המפה ולהפוך ממגיבים לפועלים.
בעזרת ה' נעשה ונצליח!
(ויקהל פקודי תשעב)