הפלא הגדול

השבוע פגשתי באוטובוס בפלא גדול:
אבא ובן שאשכרה דיברו ביניהם במשך יותר מעשר תחנות. ואני מחכה שבאיזשהו שלב הבן ישלוף את הסמרטפון שלו או האבא אבל הם פשוט דיברו ודיברו ונראה שהם ממש מעניינים אחד את השני.
לפני שירדתי, הייתי חייב לומר לאבא שאני מתפעל מאיך שהוא והילד שלו העבירו את הזמן של הנסיעה.
הוא ענה לי: "החלטנו שאנחנו נוסעים ביחד אז הסמרטפונים שלנו לא יוצאים מהתיקים. ככה כולי מרוכז בילד שלי והוא בי".
*
וחשבתי כמה פעמים יצא לי בשבוע האחרון לדבר עם הילדים שלי, אבל שיחת עומק שתימשך יותר מכמה רגעים ותתעלה מעל ללעיסות הקבועות של: 'איך אתה מרגיש?' – טוב. 'איך היה היום בבית הספר?' – טוב. אלא ממש להיות שם עם הילדים, בלי רעשי רקע וגורמים שמסיחים את הדעת. ונזכרתי איך פעם אחת העברתי שיחה להורים על דור הZ וההתבגרות שלו ואחרי שכל ההורים הסכימו שהסמרטפונים הם פשוט מכה והנוער מכור, ביקשתי ממי שמסתכל במכשיר שלו יותר מעשר פעמים ביום להרים את היד. כולם הרימו. וככה העליתי את מספר הפעמים שבהם יוצא להורים להציץ במכשיר 10, 20, 30, 40, 50 ופתאום ההורים גילו שלא פחות משהילדים שלהם מכורים למכשיר, הם מכורים בעצמם.
*
וכמה פעמים שמעתי בחופש הזה איך ההורים ממש אובדי עצות בבקשות לקבל אטרקציות שבהן יוכלו להעביר את הזמן עם הילדים שלהם מבלי להתחרפן והכול רק שחלילה לא יצטרכו להישאר לבד עם הילדים ולמצוא עצמם בשיחה, שכמו מלחמה, אתה יודע איך היא התחילה אבל אין לך מושג איך היא תסתיים.
*
ודווקא בגלל זה המראה של האבא והילד שמסוגלים פשוט לשבת ולהיות שם ביחד ולדבר אחד עם השני בלי שכל שניה דעתם תוסח בגלל הסמרטפון כל כך הלהיבה אותי. הם הזכירו לי תקופות אחרות, שאנשים ידעו לתקשר באופן הכי חי שיש, ולא רק באמצעות אימוג'ים צעקניים.
אומר לכם לסיום מה שאמרתי להורה שהתלונן בפניי על ילד שבורח לו מהידיים ועושה לו אנטי ובקושי מדבר איתו: מתי בפעם האחרונה, ניסית לנהל שיחה כנה עמוקה עם הילד שלך, שיחה שלקחה מעבר לחמש דקות והצליחה להתרומם מעבר לשאלות הלעוסות?
אז בואו נתחיל קודם כל מהשיחה הזו. מי יודע. אולי תופתעו ותגלו כל מיני תובנות על הילדים שלכם שכבר הספקתם לשכוח או שלא ידעתם מלכתחילה ותסכימו איתי שרק בשביל התחושה הזו, שווה לנסות ולהשקיע.

(עקב תש"פ)