ד"ר יצחק קניגסברגמעמד מתן התורה בהר סיני התאפיין בפירוטכניקה רבת הוד והדר: "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:"וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט', טז'-יט'). הקול האלוקי הועבר לבני ישראל בדרך לא שגרתית: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שם כ',יד').
מה היא כוונת התורה בביטוי "רואים את הקולות"? הלוא האוזן היא האיבר האחראי על חוש השמע, וקולות הנשמעים ברקע נקלטים על ידה, ולא על ידי חוש הראיה.
רש"י מדגיש, שהקולות שהעם ראה אלה "הקולות היוצאים מפי הגבורה", ולא קולות הרקע – קול שופר וכ"ו.
רבנו בחיי מפרש: "יאמר רואים לפי שהיה הקול בא באש, וכענין שכתוב: (תהלים כט, ז) "קול ה' חוצב להבות אש", והיו רואים את האש, ועל כן אמר רואים את הקולות."
את תפקיד האש מסביר הכלי יקר כך: "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, מיד נתגשם אותו דיבור, והיה בו כל כך ממשות עד שהיו רואין באויר כל האותיות פורחות, וכאילו היה הכל כתוב לפניהם, ונחרתו אותן דברות על הלוחות"
מוסיף על כך ה מכילתא דרבי ישמעאל (יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ט): "רבי עקיבא אומר רואין ושומעין הנראה, רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות".
אם ננסה לתרגם את הפרשנות שהובאה לעיל לשפה מודרנית, ולהשתמש בידע הטכנולוגי הידוע לנו היום, נוכל לדמיין את מעמד הר סיני כך: הקולות שבהם השתמש ה' בציווי עשרת הדברות, הפכו לקרני לייזר דמויי ברקים: "ויהי קולות וברקים". קרני לייזר אלו, יצרו באוויר את האותיות שהרכיבו את עשרת הדברות, בדומה לכיתובי לייזר במופעים המוניים כיום.
אותיות קרני לייזר אלו, שנראו אכן כברקים, פגעו בלוחות האבן, התיכו את מקום הכיתוב על הלוחות, תוך שחרור אנרגיה גבוהה, שבא לידי ביטוי בהופעת האש: "קול ה' חוצב להבות אש".
עדיין נשארת פתוחה השאלה: "מדוע שינה הקב"ה, כך שאת קולות עשרת הדברות יקלטו בני ישראל בחוש הראיה ולא בחוש השמיעה?
כאשר יורד גשם והעבים מכסים את השמים, הברקים והרעמים הינם תופעות נלוות למזג אויר זה. ברק הוא תופעה אקלימית שבמהלכה נפרק חשמל סטטי הנמצא בעננים. הברק נראה כפרץ אור עז, ויחד איתו נוצר הרעם, המגיע אל הצופה זמן מה לאחר הברק, כתוצאה מההבדל הגדול שבין מהירות האור למהירות הקול. מהירות האור היא כ- 300,000,000 מטר לשנייה ואילו מהירות הקול היא כ – 300 מטר לשנייה. אין זה מפליא שאנו רואים את הברק בחוש הראיה, הרבה לפני שאנו שומעים את הרעם בחוש השמיעה. הקב"ה רצה שבני ישראל יקלטו את דבריו מיד כשהם נאמרו, תוך שימוש בחוש הראיה: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת", ולא לאחר השהיה, בחוש השמיעה, כפי שראינו בתופעות הברק והרעם. הקב"ה ביקש להפריד בין קולות הרקע כמו קול השופר וכ"ו, שנקלטו בחוש השמיעה, לבין קולות ציווי עשרת הדברות, שנקלטו בחוש הראיה כאמור.
כיצד ניתן לעשות זאת בפועל? כידוע, גם האור וגם הקול נעים בתווך בצורת גלים. תחום אורכי גלי האור הנראה שעין האדם יכולה לקלוט הוא: 0.0004 – 0.0008 מ"מ, ואילו תחום אורכי גלי הקול שאוזן האדם יכולה לקלוט הוא: 20 – 20,000 מ"מ .
גלי האור מגיעים אל העין שמתרגמת אותם לאותות חשמליים. אותות אלה מועברים דרך תא העצב למוח, שהופך אותם לתמונה. בדומה לכך, גלי הקול מגיעים אל האוזן, שהופכת את התנודות לאותות עצביים, המועברים למוח דרך תא העצב. המוח מתרגם את האותות לצלילים מתאימים.
בהר סיני הקב"ה הרחיב את תחום הקליטה של מערכת הראיה עד לתחום הקליטה של מערכת השמע. העין קלטה את אותות תחום אורכי גל השמע והעבירה אותם מיד למוח, שתרגם אותם לצלילים המתאימים. בכך היא התגברה על ההשהיה הנגרמת לקליטת האותות על ידי חוש השמע, עקב הפרשי המהירויות בין תנועת גלי האור לעומת גלי הקול. השוני הזה בצורת הקליטה, הבדיל גם בין קול ה' בציווי עשרת הדברות, לבין קולות הרקע שליוו מעמד זה.
בני ישראל נבהלו משינוי זה בתפקוד איבריהם וביקשו ממשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת". הם ביקשו לחזור למצב תפקוד נורמאלי של איבריהם. למשמע הבקשה משה ענה להם: "אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"(שם כ', טז'-יז').
(יתרו תשעב)
