יוסי רוזנשטיין (צייר)
וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם
בציור זה אנו רואים את משה עומד ושופט את העם כשהוא מצביע על השמיים ומסביר שאת ההלכות המצוות ומשפטים קיבלנו מבורא עולם ומטרתם עשיית צדק אמיתי. רק מי שברא את העולם מבין את המשמעות של הצדק האמיתי, צדק שהוא לטובת כל הבריאה הגשמית והרוחנית בכל הזמנים. זה ההבדל המשמעותי בין פסיקת דין הכפופה לחוקים שנחקקו ע"י בני אדם, חוקים המשתנים ממקום למקום ומזמן לזמן, ואינם מתחשבים בשום גורם זולת החוק, לבין דין הפועל בכפוף לחוקי הצדק האלוקי המתחשבים בגופם בנשמתם ובעתידם של המדיינים וכלל הבריאה.
רוב המפרשים מסבירים מדוע כתוב "ואלה המשפטים" במקום "אלו המשפטים" בכך שהאות וו מדגישה את החיבור בין פרשת משפטים לעשרת הדברות, כי גם חוקים אלו ניתנו מפי הגבורה בהר סיני בתוך עשרת הדיברות. אך קשה להבין את המשתמע מכך, שהרי מיהו עבד עברי שהפרשה מתחילה בו? גנב יהודי שלא יכל לשלם את גנבתו ומסיבה זו נמכר לעבד. אך איך יכול להיות שאדם ששמע מפי הגבורה שאסור לגנוב בכל זאת יגנוב? אלא מכאן שגם הקב"ה יודע שלמרות שציווה לא לגנוב, יהיו אנשים שכן יגנבו למרות שאמרו נעשה ונשמע.
בכדי להבין איך מצב כזה יכול להתקיים חייבים להבין שהאדם ע"פ היהדות מורכב מגוף ונשמה. את הגוף שלנו אנו מכירים ומודעים לו, הגוף שלנו זה אנחנו, כל הקיום שלנו תלוי בגוף שלנו שאותו אנו מרגישים, רואים ומכירים. לעומת זאת, את הנשמה אנו לא מרגישים לא רואים ולא יודעים בברור שהיא בכלל קיימת. נכון שלמדנו שהנשמה נמצאת בכל תא בגופנו כחלק מהווייתנו, אך זו רק אמונה, וכאמונה היא מתגמדת אל מול הידיעה, ההכרה המוחשית של גופינו הפיזי. מסיבה זו אנו עושים את רוב הדברים בכדי לקיים את הגוף – את עצמינו, הרבה יותר מאשר אנו עושים עבור נשמתנו. אנו מרגישים בדיוק מה אנחנו רוצים, בריאות, רווחה וביטחון, שלא נסבול, שנוכל להתענג בכל תענוגות העולם הזה. ליצר החיים של הגוף שרוצה תמיד שיהיה לנו טוב, שנהנה ונתענג, אנו קוראים היצר הרע, ואילו ליצר שמונע מאיתנו את מנעמי העולם הזה, אנו קוראים היצר הטוב. לכאורה זה ההפך הגמור וללא כל הגיון.
בנוסף, אנו לא מבינים מה הקב"ה רוצה מאיתנו, הרי הוא ברא בנו את היצרים שלנו, את הדחפים שלנו, הוא זה שהכניס אותנו לחיים של סבל מצוקה וחרדה, הוא זה שנתן לנו את היכולת לשנוא, לקנא, להתאכזר ולהיות רעים לאחרים. מאידך אנו רואים שהקללות הייסורים והחרמות שנכתבו בתורה על החוטאים וכל מי שלא ילך בדרך ה' לא מתממשות, רשעים חיים בשפע רווחה ועושר, טוב להם, קל להם. לא ראינו שמישהו שמחלל את קדושת השבת מייד נופלת עליו אבן משמיים, לא ראינו רוצחים נהרגים וכד', אך אנו כן רואים צדיקים גמורים שנמצאים בשפל המדרגה הגשמית, וגרוע מכך, אנו רואים סביבנו אנשי שם חשובים שחזותם כחרדים לדבר ה' אך כל מה שמניע אותם זו הרדיפה אחרי הכסף הכבוד והשררה.
התשובה לכל זה כתובה בתורה: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב' ז'), ברגע שנתחיל להאמין ולהבין שאנחנו מורכבים משני חלקים נוגדים, גוף זמני ונשמה נצחית, נבין שאין לנו מושג מהי נשמה. נבין שאנחנו נבראים, וכנבראים אין לנו שום מושג על מורכבות הבריאה, הטבע, היקום, וכל שכן אין לנו שם הבנה בכל מה שהוא מעל הטבע. נאמר בזוהר שכל המציאות המוכרת לנו וזו שאינה מוכרת לנו היא בעצם דבר אחד, מארג אחד שלכל חלק בו ולו הזעיר ביותר יש חשיבות עליונה במכלול מרכיבי הבריאה. אם נשתמש במושגי המדע המודרני שמגשש באפלה, יש ביקום אין סוף גלקסיות, בכל גלקסיה מיליוני כוכבים, בכדור הארץ בעצמו יש מיליארדי יצורים, כל יצור נראה, עשוי ממיליארדי תאים, כל תא בנוי ממיליארדי אטומים, כל אטום בנוי מחלקיקים ותת חלקיקים שחלקם היפותטיים מה שהמדע מכנה "אנרגיה". כלומר גם המדענים תמימי דעים שהיקום המוכר לנו עשוי ממשהו שאנו לא מבינים הקרוי "אנרגיה", ולדעת כולם "אנרגיה" היא לא בהכרח דבר גשמי, כלומר שהטבע הוא לא גשמי ופועל ע"פ חוקי על מוגדרים אך לא ידועים. לכן ברור שבורא העולם שברא את כל אלו, הוא בלתי נתפס במוח גשמי, ורק בגלל שהנשמה שבנו שהיא ניצוץ אלוקי ביכולתנו להרגיש את הבורא.
כל בחירה של האדם בנושא טוב ורע מתבססת על גופו והבנתו המצומצמים בלבד, מאחר ואין ביכולתו לדעת טוב ורע אבסולוטיים, כי אין ביכולת הבנתו לתפוס את כל המכלול. נכון, אנו בטוחים שאנו מאמינים ויודעים מה טוב לנו ומה רע לנו, אך זו רק אשליה. כי אם הגוף רוצה לבצע דבר מסוים כי הוא מאמין שזה יעשה לו טוב, הוא יכול להזיק לעצמו, לנשמתו, לאחרים ולמציאות. לדוגמא: אדם הנוהג בכלי רכב בלי לשמור על החוקים שהוא לא כתב, הוא לא מביט בתמרורים שהוא לא צייר, מתעלם מהרמזורים כי הוא לא מבין כיצד הם פועלים, סופו שיגרום לתאונה. הוא יזיק לגופו, לנשמתו, לגופם של אחרים, לבני המשפחה של שני הצדדים והדבר ישפיע על כל הסביבה לדורות רבים (נניח שהוא פגע באדם שהפך לנכה ומשום כך נהרסה משפחתו, הוא לא יכול היה להתחתן ולא הביא צאצאים ומשום כך דור שלם של אנשים לא נוצר ולא מומש). אדם שכזה לא יכול לטעון להגנתו לא ידעתי, כיוון שלא רציתי לדעת את החוקים. כך גם אדם שלא מאמין בחוקי התורה, למרות שהם חוקי חיים עוצמתיים כי הם חוקי הבורא, לא יכול לטעון לא ידעתי כי לא האמנתי בחוקים. מכאן נבין, שהברירה היחידה שנותרה לנו היא האמונה בבורא.
אם עדיין אנו בטוחים שאנו יודעי טוב ורע, מספיק שנבין שאדם הנמצא בלחץ, בחרדה, בגלל המרוץ אחר העושר, אדם שמרעיל את עצמו באכילה לא נכונה, בעישון, בחוסר פעילות וכד' או כשאדם המחפש ריגושים העושה דברים מסוכנים שעלולים לפגוע בו, ההחלטה שלו היא מה טוב לו יותר ברגע נתון, לריגוש שלו, לרוב החלטה זו שגויה מעיקרה. ביחוד שמעשיו מפרים את חוקי הטבע והתורה. חוקים אלו שעיקרם להעשיר את הנשמה ולא את הגוף, מתפרשים אצל רבים כדבר רע, כחומרות מגבילות, ככפיה דתית. אך להמיתו של דבר הדבר הפוך לחלוטין. לדוגמה: כשרופא אומר למעשן כבד שהוא חייב להפסיק לעשן, האם הרופא עושה לו רע או טוב? אמא שלא מוכנה לתת לילד שלה לשחק במקום מסוכן למרות שהוא רוצה זאת, האם היא עושה לו רע או טוב? המסקנה ברורה: מי שרואה יותר, מבין יותר, או יודע יותר, יכול להחליט טוב יותר. לכן הטוב שלנו הוא לפעמים רע והרע שלנו הוא לפעמים טוב. מכאן ברור שרק חוקי התורה הם הם החוקים הנכונים הן לגוף והן לנשמה.
כשאנו לא מבינים מה זה רע ומה זה טוב, איך נחליט שרע לנו? איך נחליט שטוב לנו? איך אנחנו יכולים להגיד צדיק ורע לו רשע וטוב לו? אדם הטוען בכדי להשקיט את מצפונו, שאת כל התכונות והיצרים שיש לנו קבלנו מהבורא, ראשית סימן שהוא מאמין בבורא, וכמאמין חובתו ללמוד את ספר ההדרכה התורה, החוקים והמשפטים שנתן לנו הבורא, בהם מוגדר בברור מתי ואיך להשתמש בתכונות שקבלנו ומתי אסור לנו לעשות בהם שימוש, כך שאדם ואפילו גוי לא יכול להגיד 'לא ידעתי'.
וכשאנחנו מתבוננים על החוקים שנתנו לנו משמים ובליבנו לא מסכימים איתם כדאי שנזכור שכמי שלא יודעים, אל לנו לשפוט את חוקי התורה. לדוגמה: הגנב שנמכר כעבד, במי הוא פגע? לפי השכל הישר ברור מעל כל ספק שהוא פגע באדם ממנו הוא גנב, ועלינו לפגוע בו. אבל כבר אמרנו שאנו לא מבינים את המארג של הבריאה. לכן כדאי לראות את התמונה השלמה יותר. כבר אמרו חז"ל "כל מזונותיו של אדם קצובים לו" (ביצה ט'ז.), אם כך איך מתאפשר לגזלן לגזול מאחר? כנראה שמדובר במקרה שהנגזל קיבל רק חלק ממה שהוקצב לו, או שחילק מכספו לצדקה והיה צורך משמים להשלים את הקצבתו, זימן לו ה' גזלן בכדי שישלים לו את החסר, כי הגנב נקנס ומשלם לנגזל כפל על גנבתו, ובכך הוא הופך לשליח שמשלים את החסר לנגזל. מאידך, בעצם גנבתו הכריז הגנב שהוא לא מאמין בה' ובחוקיו, ומה הם חוקיו? נתינה ללא תמורה, ומאחר ונשמתו שכנה בתוכו בזמן הגנבה, וכשהוא ביצע לקיחה במקום נתינה, נשמתו נפגמה וזקוקה לתיקון. במקרה המובא בפרשה הגנב לא יכל לבצע נתינה ולשלם מכספו את דמי הכפל לנגזל, משום כך הוא נמכר כעבד והכסף ששולם תמורתו עובר לנגזל, ואילו עליו נגזר להיות עבד וכך לחוש על בשרו את המשמעות שכל מה שהוא עושה זו נתינה עבור אדונו והוא כעבד לא מקבל מכך שום תמורה, רק את צרכי מחייתו. בעבדות זו הוא למעשה לומד מה זו נתינה ללא תמורה ואיך לעבוד בעתיד את אדונו האמיתי, את בורא העולם, לפי החוקים, בלי לכפור בהם, בנתינה זו לזולתו נשמתו מזדככת.
דוגמא זו באה בכדי להסביר את המערכת הנסתרת העומדת מאחורי חוק אחד וממחישה את ההבדל המהותי בתפיסה של חוקי הצדק של התורה בהם כל הנוגעים בדבר מרוויחים, אל מול חוקי האדם בהם משתמשים בחוק היבש בכדי להעניש את הגנב, נשמתו וכל הציבור שיפגע ממנו בעתיד.
חשוב לציין שדוגמא זו היא דוגמא בלבד וכי הסיבה האמיתית נמצאת ברובד עליון שאנו בכלל לא יכולים להבין או להסביר. כך בכל החוקים והמצוות, עלינו לקיימם בגלל שהם ציווים של ה' וכל ההסברים המנומקים מיותרים בדיוק כמו מצוות לא תבשל גדי בחלב אימו מצוות לא תעשה המובאת בפרשה זו ואין לה כל הסבר הגיוני. לכן נסמכה פרשה זו לעשרת הדברות.
בשיתוף החברה לחקר המקרא
