הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)אחד הדימויים המרגשים ומעוררי התפעלות על המחוייבות הא-להית הבלתי פוסקת לעם ישראל הוא נשיאתם "על כנפי נשרים" (שמות יט, ד). המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי על אתר מביאה ארבעה פירושים שונים למשמעות הדימוי של הקב"ה לנשר כאן. הראשון, מאת ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, הוא שדרך הנשר להסתופף על בניו בכדי "שלא יהיו מתבעתין", ואף הקב"ה נגלה על עם ישראל מארבע רוחות השמים בעת מתן תורה בשביל לגונן עליהם. פירוש נוסף הוא שהנשר מגונן ושם עצמו כמחיצה בפני הציידים בכדי להגן על בניו, ואף הקב"ה עשה כן ביציאת מצרים, כאשר עמד בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל. פירוש שלישי שמובא במכילתא מתאר את הדינמיות של הנשר, ואת חזרתו אחורה וקדימה בשעת מעופו, ואף ישראל נדדו קדימה ואחורה במתן תורה. הפירוש האחרון מרתק ביותר: "מה נשר זה עולה ממטה למעלה בשעה קצרה, כך ישראל עולין ממטה למעלה בשעה קצרה. ומה עלייתן – עלו שלא כדרך ארץ, אף ירידתם ירדו שלא כדרך ארץ. וכן הוא אומר: 'כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי, כעוף השמים אורידם איסירם כשמע לעדתם' (הושע ז, יב)".
הרי לנו ארבעה פירושים שונים ל"נשריות" הקשר בין הקב"ה לישראל.
ברבות הדורות הדימוי לנשר שמגונן על בניו הפך להיות דימוי מכונן אצל כמה מגדולי ישראל, שדורם ראה בהם דמויות שעומדות בתווך ושומרות את ישראל מכל רע, גשמי ורוחני.
תקצר היריעה מלמנות את כל חכמי ישראל שכונו הנשר הגדול בראש ספריהם (הכינוי נסמך, כמובן, על הכתוב ביחזקאל יז, ג; המתבונן שם יראה שהנשר הגדול הוא כנראה נבוכדנצר, מלך בבל), אולם אין ספק שהמפורסם מכולם הוא ה"נשר הגדול" המיימוני – הרמב"ם. הרמב"ם נודע בכינויו זה כנראה מחמת שכנפיו פרושות על כל מכמני התורה, כל מרחבי ההלכה והמחשבה, ועוצמת פסיקתו ופירושיו העמידה אותו מעל כל חכמי ישראל שלאחר התלמוד.
חכם נוסף שזכה גם הוא להרבה התייחסויות כנשר הגדול הוא ר' יצחק אברבנאל, דומה שהדבר תלוי בהיותו אדם שמצודתו פרושה על מחוזות רבים, בקבלה ובדרוש, בפרשנות ובמחשבה. אף מרן הבית יוסף מייחד כינוי זה דווקא לו (ראו אורח חיים סימן קסח). מנגד, הרמ"א כבר מכנה כן את הרמב"ם עצמו (כך בשו"ת שלו, סימן י).
בדורות מאוחרים יותר זכו חכמים אחרים, כאמור, לתואר, אבל כדאי להזכיר אחד ששמו מרמז על שיוכו לעולם החי, הגאון הגדול ר' נתן אדלר, מי שהיה רבו המובהק של החתם סופר, בין שאר פעולותיו הרוחניות הנשגבות. אדלר, נשר בגרמנית, היתה משפחה יהודית מיוחסת מגרמניה כבר במאה ה-16 למניינם, והמסורת בקרב בני המשפחה היא שאבות המשפחה מיוחסים למחברו העלום של ילקוט שמעוני, אוסף המדרשים הנדירים והמוכרים בכל קהילות ישראל. העובדה שר' נתן אדלר היה בנם של קדושים מובאת בהקדמת ליקוט מתורתו על ששה סדרי משנה, משנת ר' נתן:
"צדיק זה נולד פה (פרנקפורט דמיין) יום א' עשרה בטבת שנת תק"ב לפ"ק (1742) ושם אביו מורנו הרב שמעון אדלר הכהן ז"ל, גברא רבא ויקירא, חטר מגזע ישישים משפחת אדלר כ"ץ, אשר מעולם תורה וגדולה להם לנחלה, והם מיחוסי כהונה נטעי נאמנים יוצאי חלצי רבנו בעל ילקוט שמעוני. ויגדל הנער וה' עמו, כל רואיו הכירו כי הוא זרע ברך ה' ובינה יתרה נודעת לו".
למעשה, האמירה לפיה "כל רואיו הכירו…" איננה מדוייקת, לנוכח העובדה שייחודו של ר' נתן והנהגותיו הקיצוניות והמופלאות קוממו עליו רבים עד כדי החרמתו בעיר הולדתו ופטירתו פרנקפורט, הידועה בהנהגותיה הישנות-נושנות מימים ימימה.
את המצבה המפוארת ביותר לגדולתו של גאון קדוש זה, אשר לא הותיר אחריו צאצאים, הציב הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ בספרו "דרך הנשר" (דרך אגב, בעמ' יג שם מוזכר שאף החתם סופר עצמו היה מצאצאי הילקוט שמעוני, וזו היתה סיבה נוספת לאהבתו העצומה של ר' נתן אדלר לתלמידו, שגלה עימו למקום תורה). כמה שנים לאחר הוצאת ספר זה (בשנת תרפ"ח, 1928 למניינם) אף החל הרב שוורץ בפרסום כתב עת תורני בהונגריה, המכונה "פני הנשר".
דוגמה לעמקותו הנסתרת של הגאון הזה ניתן למצוא בהערה שכתב על המשנה הראשונה בש"ס, "מאימתי קורין", וכתב על כך בגליונו: עיין עליו. על כך העיר המהדיר של הגהותיו, הרב אברהם צבי אויערבך:
"אחרי מצאי שבמשנה ד', 'בשחר מברך שתים', שעשה הגאון גם כן "עיין עליו", הבנתי שכונתו להעיר על השנוי בלשון, שגבי קריאת שמע אמר לשון רבים: קורין, וגבי ברכות אמר מברך, לשון יחיד. שמזה נראה דגבי קריאת שמע כל אחד צריך לקרות, ואין אחד יוצא בשמיעתו מאחר, אבל בברכות קריאת שמע יחיד מוציא יחיד. ודבר זה תליא באשלי רברבי…".
ראוי, לסיכום, לציין שחיבור נוסף נכתב מאת אנשי ה"נשרים". חיבור זה, כנפי נשרים שמו, יצא לאור בידי הגאון הרב גבריאל אדלר-כ"ץ, והוא מכיל מתורתו של אביו, הרב מרדכי, אחיו הרב בער, ושלו עצמו – נשרים שפורשים כנפיהם על עולם התורה כולו, גם הם מקהילת פרנקפורט המעטירה.
(יתרו תשעב)
