משנכנס

פול ווליום
משנכנס אדר- אל תחפשו את השמחה במקום בו יש הרבה סאונד, אפקטים ורעש. אל תחפשו את השמחה בגורמים חיצוניים שמנסים בפול ווליום 'לעשות שמח' ו'ולתת בראש'. השמחה נמצאת בפנים- וצריך רק למצוא אותה לייצא אותה, ולא לחפש אותה בחוץ ולייבא אותה.
השמחה לא מותנית בסוג הרכב, בחשבון הבנק ובנפח המנוע. היא נמצאת אצל אלו השמחים בחלקם.
העולם מחפש את השמחה. מייצר אפקטים וחומרים כימיים ואחרים ש'יעשו שמח', ולא יודע שלא בשמים היא השמחה. היא נמצאת אצל כל אחד, לו רק ידע להקשיב לעצמו, לראות דברים בפרופורציות, להודות על כל יום ויום, להבין את שליחותו בעולמו, לבוא אל החיים ממקום של ענווה ומתוך פרגון ואהבת אדם. כשזו נקודת המבט והיחס לחיים- השמחה כבר תבקע לבד.

בין צפון קוריאה לבית אל
שלושה אירועים דרמטיים אירעו השבוע:
א.צפון קוריאה ביצעה השבוע ניסוי גרעיני, ועל הדרך יצרה גם רעידת אדמה כתופעה נלווית לניסוי הזה. אין צורך להרחיב על כלל המשמעויות הדרמטיות של אירוע מהסוג הזה על העולם, הכלכלה, היערכויות צבאיות וכל הנגזר מכך.
ב. הקרבות בסוריה ממשיכים במלוא עוזם והמערכה מתקרבת לדמשק. אסד המשיך לטבוח בבני עמו, ומספר הנטבחים שם, כולל נשים וילדים כבר עבר את ה 50,000.
ג. אושרו 90 יחידות בניה בבית אל.
עכשיו כל מה שנשאר לנו לראות זה כמה אנרגיה, תשומת לב והצהרות ישקיע העולם הנאור בכל אחד מהאירועים הללו.
תעשיית השרירים
הספורט כבר מזמן איננו רק ספורט, וכבר איבד את היעוד הבסיסי שלו של 'נפש בריאה בגוף בריא'. הספורט הפך להיות עסק כלכלי המגלגל מיליארדים, על כל הנגזר מכך. מושגים שגדלנו עליהם כמו נאמנות לקבוצה, וטיפוח ספורט עממי המייצר שמחה ודינמיקה חברתית כבר מזמן לא רלוונטיים. אין שום נאמנות. שחקן יכול לעבור תוך קדה מקבוצה לקבוצה, מאדום לצהוב בלי למצמץ. תעשיית הספורט המשלמת סכומי עתק לא מותירה גרם אחד של נאמנות. הכסף כדרכו, יענה את הכל. ומהכסף הגדול מאד- הדרך קצרה אל שימוש בסמים, אל מכירת משחקים, אל סחיטה ומעורבות של גורמים פליליים וארגוני מאפייה ופשע עולמיים, אל תעשיית ההימורים וכל הנלווה לכך.
הדרך אל העושר והכסף הספורטיבי הגדול עוברת בסמטאות אפלות שבינן לבין ספורט אין ולא כלום. הספורט הפך להיות תעשיית שרירים צינית, שמאחוריה ברונים, בריונים וטייקונים, הסופרים את השטרות, בזמן שחייליהם מזיעים על המגרש.

מי כאן בכלל יהודי ?
ומכבי תל אביב בכדורסל, הקבוצה של המדינה היא רק עוד דוגמא קטנה. כרבים אחרים, גם אני אוהב מדי פעם לראות איזה משחק טוב. אבל כשאני מסתכל היום על מכבי, אני רואה אוסף שחקנים שחומי עור ולבנים, מגודלי גוף ורבי קומה, שבינם לבין הארץ או מכבי אין ולא כלום. שחקנים ישראליים שגדלו כאן בארץ, שהשקיעו את מיטב זמנם וחייהם להתפתח ולהתקדם, יושבים במקרה הטוב מבוישים בקצה הספסל, יודעים שכמה שלא יתאמצו וכמה שלא יהיו טובים- תמיד יביאו איזה שחקן אחר מעבר לים, והם ימשיכו להתייבש על הספסל. כשאתה רואה משחק כדורסל בליגה הישראלית, ואתה רואה את השחקנים- זה נראה יותר משחק כדורסל בהארלם, מאשר משחק בליגה ישראלית. כמעט אף אחד על המגרש לא יהודי. משחקים אלו נגד אלו אוסף של שחומי עור מגודלים שהובאו לכאן בכסף גדול, הכל, חוץ מהקללות של האוהדים, מתנהל באנגלית . מה לזה ולספורט ישראלי ?מה לזה ולטיפוח כישרונות ישראלים ? על זה כבר אמרו מזמן דורשי הרשומות שמכבי הפכה להיות מראשי תיבות של מי כמוך בא-לים ה', לראשי תיבות של מי כאן בכלל יהודי …

שורפים את המועדון
ואם לא די לנו בכל זה, הרי שטפיל נוסף נדבק לספורט הישראלי- טפיל האלימות ,הגזענות, והאטימות. אוהדים שרים לשחקנים שירי שואה. אוהדים מבזים את השחקנים בקריאות גנאי גזעניות. שירי האוהדים מלאי אלימות, רוע, גסות רוח מילולית ואנושית. יש ויציע אוהדים וכל העולה ממנו- הקריאות, הצעקות והקללות נראה יותר כמו ביב שופכין מאשר אירוע ספורטיבי.
פעם היו נוהגים לומר שברגע שכשאזרח מהוגן שם עליו מדים ויוצא למילואים- הוא הופך להיות משהו אחר, משהו שאין הנייר סובל.
כנראה שטרנספורמציה דומה קוראת למי שנכנס לאצטדיון. איזה חיה רעה של כוחנות,רוע,אלימות וטמטום נכנסים בו והוא הופך להיות מפלצת קטנה על הטריבונה.
כאשר הגשש במערכון המפורסם על צ'רנוחה שהיה באופסייד דיברו על האוהדים ששורפים את המועדון, הם לא דמיינו שהמרחק בין המערכון לבין המציאות יהיה הרבה יותר קצר.
(תרומה תשעג)