אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
אלו שבמשך חודשים ארוכים קראו אחד לשני משני צידי המתרס קריאות גנאי ונאצות, מסתערים עכשיו כתף אל כתף אל מול פני האויב.
אלו שהיו שחשבו עליהם שתהום בלתי ניתנת לגישור פעורה ביניהם, נלחמים עכשיו ביחד כצוות בטנק.
אלו שחשבו עליהם שברגע האמת הם לא יתייצבו למטוסים, לאוניות, לנגמ"שים למוצבים ולעמדות, מתייצבים עתה בלמעלה ממאה אחוז התייצבות, וטסים מקצה העולם כדי לשאת בנטל.
אלו שהעלילו עליהם שבזמן חירום לא יתייצבו בחדרי המיון, במחלקות ובחדרי הניתוח, מתייצבים 7\24 להציל חיים.
אלו שחשבו שהם לא מסוגלים לחיות אחד עם השני, מגלים עתה שהם מוכנים למות אחד למען השני.
יש לנו עם של גיבורים וצדיקים. כולם. כולם.
התורים לתרומת דם, מוקדי ההתנדבויות בכל הארץ, והתגייסות ההמונים לכל מה שנדרש, התורמים מכספם, מזמנם, מכישרונם ומכל מה שיש להם לתת – הם הראיה לכוחות הנפש והחסד האדירים שיש בעם המיוחד הזה שלנו.
הלוחמות והלוחמים בחזית כתף אל כתף, הנכנסים ביחד תחת האלונקה, ועומדים חבוקים ליד קברי חבריהם, והבאים לנחם את המשפחות השכולות, הם תפארת ישראל והם מצווים אותנו, האזרחים שבעורף – לאותה אחדות, לאותה אחווה, לחיות גם אנחנו כתף אל כתף, לנשיאה משותפת בעול, ברעות ובאחווה. כי אנשים אחים אנחנו.
ועוד מילה אחת לאחינו היקרים והאהובים הנמנים על הציבור החרדי. קבלו נא את הדברים כמילות אהבה ובקשה מלב אוהב. בזמן המלחמה הראשונה של העם היהודי מול עמלק מיד לאחר יציאת מצרים עלה משה רבנו בן השמונים אל ההר, והתיישב על הסלע, כדי לבטא את הערכים של 'עימו אנוכי בצרה', ושל 'הנושא בעול עם חברו'. יש עניין של נראות ציבורית. ומשה רבנו הבין את זה, ולכן, למרות שיכול היה לארגן לעצמו כיסא נוח יותר, בחר לשבת על אבן ובכך להראות שותפות עם הלוחמים.
אחינו הנמנים על הציבור החרדי. זו עכשיו תקופת 'בין הזמנים' וזו יכולה להיות שעתכם הגדולה להיכנס תחת האלונקה ולגלות שותפות גורל אמיתית עם החברה הישראלית. מעבר לעמותות החסד השונות העושות עבודת קודש, פשוט תגיעו לכל מקום שצריך, תסייעו – כפי שרבים מכם כבר עושים – באריזות, בהסעות, בתמיכה, בביקורי בית, בכל מה שצריך, ותעשו זאת בנראות ציבורית גבוהה. אותן תמונות של רבבות המשתתפים בהפגנות או בהלוויות, צריכות להיראות עכשיו כתמונות של התנדבות ושל נשיאה בעול עם החברה הישראלית.
מתוך השבר הנורא מתגלה העם הזה במלוא גבורתו והדרו. עוד יסופרו בתולדות ישראל מעשי הגבורה והחסד של גיבורי וצדיקי דורנו. כולם כולם כולם צדיקים וגיבורים.
עוד יגיעו ימים של חשבון נפש נוקב, אולם כרגע, כשהמתים מונחים לפנינו, הפצועים נאבקים על חייהם, המשפחות השכולות מתעטפות ביגונן, וחיילנו מחרפים נפשם ועומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, עלינו בעת הזו מוטלת חובה עליונה אחת- להרבות אהבת ישראל על כל ישראל, ללמד זכות על כל אדם, ולהרבות טוב וחסד בעולם.
וכל בוקר, לאחר שפוקחים את העיניים ואומרים 'מודה אני', לומר, להתכוון ולחיות כך: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
(בראשית תשפ"ד)
