פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחת התופעות הבולטות ביותר בעולמו של מקרא היא הייחוס. בשונה מהנהוג בימינו שבהם מבקשים מאדם כי יציין את שמו ושם משפחתו, בעבר הלא רחוק לא היו לאנשים שמות משפחה, והם נקראו על שם הוריהם (בדומה למסורת המוסלמית הנפוצה עד ימינו, שבהם נקרא אדם על שם בנו או אביו: אבן עזרא, אבן גבירול, אבו מוסא, אבו יוסוף).
מסורת זו חלחלה עמוק לקרקעו הרוויה של העם היהודי, עד כדי כך שה"ייחוס" היה לסמלו המסחרי של כל יהודי, ומצע פורה להולדתם של מעשיות ובדיחות. עד כדי כך, שכמעט אין לך יהודי "אשכנזי" שאינו נמנה עם צאצאי רש"י, ה'בעל שם טוב' או המהר"ל מפראג, ואילו אצל ה"ספרדים" נפוץ ביותר הפתגם השגור: "אל תראה אותי ככה, סבא שלי היה רב גדול" (ומכאן הבדיחה על האורח שנכנס למסעדה ותוהה על מידת כשרותה. בעל המסעדה הנעלב מצביע על הקיר שם תלוי דיוקן ענק של רב נכבד ונשוא פנים: "זה סבא שלי", הוא מכריז בגאווה בלתי מוסתרת, אך האורח אינו משתכנע: "אילו סבך היה עומד כאן ותמונתך-שלך הייתה תלויה על הקיר, הייתי רגוע יותר"…).
אכן, ייחוס עשוי לעמוד לאדם גם לרועץ. מתוך מחשבה שדי לו בכך ש"בנן של קדושים" הוא, לא יתאמץ להשיג הישגים משלו, יסתפק במה שעשו אבותיו, ונמצא נותר בריקנותו. ועד כדי כך גערו ב"יחסנים", שאין להם אלא ייחוסם, ומשלהם אין להם ולא כלום, שאמרו ש"ייחוס" הריהו כתפוח אדמה או כגזר, שחלקו הטוב והמשובח ביותר מצוי עמוק בתוך האדמה.
מעשה הקנאות של פינחס מתאפיין, כשאר פרשיות המקרא, ב"ייחוסים" לרוב. ראשיתו, בייחוסו של פינחס: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" (כה, ז). ובעוד שזהותם של "איש ישראל" וה"אשה" נותרים בסוף פרשת בלק חסויים ועלומים, בראש פרשת פינחס הריהם מובלטים, לצד אזכור ייחוסו החוזר של פינחס (במדבר כה, יא-טו): "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא".
חזרה כפולה ומכופלת זו על הייחוס, עוררה את הפרשנים. רש"י, בעקבות חז"ל (סנהדרין פב), מפרש שאזכור הייחוס נועד לבטא את הקללה והגנות שביקשו לתלות בפינחס: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן". ורש"י מוסיף ומפרש שאף הזכרת ייחוסם של זמרי וכזבי, הייתה על דרך זו: "במקום שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי".
מכל מקום למדנו, שהשבטים ביקשו להדיר את פינחס מחברתם. מעשי הקנאות שלו, שנועד לתקן את דרכם ואורח חייהם "לא נראו בעיניהם", ועוד יותר מעשי אבותיו, שהרי פינחס אינו "אחד משלנו", אלא צאצא לעובדי "עבודה זרה", פוחח ופוחז.
מתוך כך, אף נמנעו ה"שבטים", בני המגזרים המיוחסים שסברו כי כל התורה והחוכמה מצויים רק בידיהם, מלכנות את פינחס בשמו, וכינוהו בדרך זלזול "בן פוטי" (והשוו לקריאות הגנאי והזלזול כלפי "בן עמרם", משה רבנו, ברש"י במדבר יג, ל: "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם. השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים"; רש"י לדברים א, יב: "הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות").
אכן, שמא דווקא משום כך, מפני ניסיונם של השבטים ה"אליטיסטיים" ובעלי הייחוס להדיר את פינחס, מדגיש הכתוב שקנאת פינחס היחיתה "בתוכם": "בקנאו את קנאתי בתוכם".
לאמור: פינחס אינו קנאי תוצרת חוץ, נוכרי זר ומוזר, יבוא חו"ל, אלא "תוצרת בית". בשר מבשרם של בני ישראל, המוכיחם על תועבותיהם ומעשיהם הרעים. להוציא מלבם של טועים, שהחלו מרננים ואומרים שמעשה הקנאה של פינחס הינו תוצאה של הדם החם והזר שנוזל בעורקיו, דמו של סבו הגוי עובד העבודה הזרה.
ייחוסו של פינחס לאהרן הכהן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – כל הבריות, ומקרבן לתורה", נועד להדגיש שמעשה קנאותו היה לא רק בשם שמים, תוך עשיית שימוש בשם ה' לשווא, אלא לשם שמים, כולו טהור ואמתי.
(פנחס תשסז)
