הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)התפוצצות פרשת ה"שופט המכה" מהווה הזמנה לרענון אמיתות יסוד בדבר המשפט. אדגיש בפתיחה כי אין בדברים הבאים כל קביעה ביחס למעשה הספציפי, כיוון שאין לנו כציבור נגישות ראויה לעובדות. אפשר בכלל שנעשה עוול לשופט בו מדובר ולמשפחתו, ומוטל עלינו שלא לדון אנשים ברחובה של עיר, ולעבור על כל עקרונות דיני לשון ואיסור הלבנת פנים. מדובר בהזדמנות לקדם פני רעה עתידית, וזו המציאות הטובה ביותר לדון בשאלות – דווקא כשלא מתייחסים למקרה ספציפי, אלא לעקרונות.
הרעיון כי יש צורך להגן על מערכת השיפוט ועל עצמאותה הוא רעיון נכון מאוד ומתאים מאוד לרוחה של תורה. התורה מצווה על כך מפנים רבות. מחד גיסא, היא מחייבת את השופט עצמו שלא ליפול בסכנת הטיית המשפט. היא מחייבת את השופט של לקחת שוחד ולנטות לכיוון העשיר והחזק; היא מחייבת את השופט "ודל לא תהדר בריבו", ולנטות אחרי החלש והמסכן; היא מחייבת אותו להיות עצמאי בהחלטותיו, "לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" ועוד ועוד. המצוות האלה מלמדות על כך שמערכת המשפט בעם ישראל צריכה לחשוף את האמת. אין היא עומדת לא לצד האדם החזק ולא לצד האדם המסכן. היא עומדת לצד הצדק. כמובן שיש עוד מרחב גדול של "לפנים משורת הדין", אולם ביסודו של דבר המשפט הוא משפט צדק, והוא עומד לצד האדם הצודק.
מאידך גיסא, התורה מצווה את המערכת להעניק חרות למערכת המשפטית לנהוג כך. התורה מצווה "א-לוהים לא תקלל" (מחלוקת היא האם מילה זו היא מילת קודש או חול), ואזהרה זו נוגעת לאיסור לקלל דיינים, וכך אכן פוסק תרגום אונקלוס "דיינא לא תקיל"; התורה מחייבת לאפשר לדיין הזוטר לומר את עמדתו, ועל כן בדיני נפשות פותחים מן הצד; וכדו'.
בחברה המודרנית נקבע כי חלק משמירת חרות השופט ועצמאותו נמצא גם בהגנה עליו מפני חקירות שווא ותביעות שאינן צודקות. בשל כך נקבעו חסמים בפני חקירות שופטים והאשמתם. הרעיון בכללו הוא רעיון נכון ביותר, אולם ככל עיקרון – "אין לך דבר שאין הקיצוניות מזיקתו" (הרב קוק). אין לך עניין כלשהו, ובעיקר בתחום האתי, שאין לו גם צד שני של המטבע. מול החשיבות הגדולה של עצמאות המערכת המשפטית וחירותה עומדים שני עקרונות המושכים לכיוון ההפוך. ראשון בהם הוא הכלל הידוע של "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". זהו מצב בלתי נסבל בו שופט חוטא באותם תחומים שהוא מופקד עליהם. השופט חייב להיות דמות מופת, כיוון שהוא זה שמנחיל בפועל את ערכי המשפט שבשמם הוא מוכתר בתפקידו. הנכס העיקרי של מערכת המשפט הוא האמון שניתן בה, וכל כוח שבעולם לא יצליח להמיר את החשיבות של אמון זה. על כן, ציוותה התורה גם על ממני השופטים (לפי חלק מהפרשנים) לנהוג בצדק כאשר ממנים את השופט, ואין כל ספק כי במסגרת הוראה זו מחויבת המערכת לטפל בעוצמה בשופט החורג ממה שהוא מחויב בו.
שני בהם הוא העובדה שמעבר לחשיבות המערכת, המשפט, הצדק וכדו' – יש לזכור כי יש עוד צד במסגרת הזו, והוא הצד של הנפגעים ממעשיו של שופט. לא יהיה זה נכון לעסוק בשאלות אלו רק בהיבט של מערכת המשפט, הגנה על עצמאותה וחירותה, ולשכוח כי במקרים רבים אלה בהם השתלח השופט – הם המשלמים את המחיר, וכאמור: יש לעמוד לצדו של הנפגע הצודק. זה הזמן אפוא לאזן מחדש בין העקרונות השונים, כדי שלא יקוים בנו "ויקו למשפט והנה משפח", כי אם "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".
(ויקה"פ תשעג)
