הלכה ישראלית – חלק ד'

אנשים נוטים לחשוב שעולמנו ריק מהלכה, ואם יש הלכה אז היא קיימת רק במחוזות דתיים. אבל זה לא נכון. אם תלכו לרכבת ישראל, תראו שם שלטים שאומרים לכם שבעלייה לרכבת יש לתת קודם לאנשים לרדת ממנה ואז לעלות. אם תלכו ללונדון או לטוקיו, תגלו שמי שעולה במדרגות צריך להיצמד לימין ומי שיורד לשמאל. ואבוי למי שינסה להפר את הכלל הזה – הציבור כולו יסתכל עליו בעין עקומה.

אם תלכו לבנק, תגלו שהעובדים נדרשים להתייצב לעבודה בקוד לבוש מסוים. כך גם חברי הכנסת. קבוצות ספורט לובשות מדים. עורכי דין צריכים ללבוש גלימה בעת הייצוג בבית המשפט. רבני ערים לובשים פראק. דיינים חובשים כובע. מגישי חדשות לובשים חליפות. וזה לא רק אצלנו. קוד לבוש הוא נוהג מקובל בהרבה מקומות עבודה. אפילו למשתתפים בטקס האוסקר יש כללי לבוש.

במסעדה מקובל לתת טיפ למלצרים. בארץ זה 12 אחוזים. בארה"ב 18. בתחבורה ציבורית, צעירים צריכים לפנות מקום לזקנים שאין להם מקום לשבת. ביום הזיכרון צריך לעמוד בצפירה. ביום כיפור לא נוסעים בכביש – גם מי שלא צם.

התרבות מבוססת על הלכה. אנו מבינים שבמרחבים מסוימים אנו נדרשים להתנהג בצורה מסוימת. לעיתים המעשה משקף את התודעה; לעיתים הוא יוצר אותה. כשאנו מתלבשים בלבוש מסוים אנו מייצרים בתוכנו תודעה. העבודה שלנו תהיה שונה אם נבוא אליה במכנסים קצרים וטי-שירט, או אם נגיע אליה בלבוש מחויט. אנחנו לא רק מייצגים משהו באמצעות הלבוש, אנו גם מכוננים באמצעותו את התודעה.

זו תובנה עמוקה של המסורת היהודית. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אנחנו לא מסתפקים רק בלדעת את האסור והמותר, אנו מתרגלים אותם כדי להטמיע אותם בתוכנו. זה סוד כוחה של המסורת היהודית שהצליחה לשרוד גם לאורך התקופות הקשות ביותר. סדר ליל הפסח, על כל דקדוקיו, כונן בנו תודעת חירות גם בתוך שנים של גלות. הנאמנות למעשה קיבעה בנו את התודעה.

אני מציע לקחת את הכלי הזה שקרוי 'הלכה' ולהיעזר בו בתחומים נוספים בחיינו. חשבו למשל על סוגיה כואבת במיוחד – שכחת ילדים ברכב. מדי שנה אנו שומעים על עשרות מקרים שבהם הורים שכחו את ילדיהם הקטנים באוטו. בימים חמים במיוחד, חלק המקרים הללו נגמרים באסון. איך אפשר להילחם בתופעה?

אפשר וצריך כמובן לעורר מודעות לעניין. צריך לצאת בקמפיינים, ואפילו לשתף בסיפורים כואבים של הורים שאיבדו את ילדיהם בנסיבות כאלו כדי להרטיט את הלב. אבל אפשר גם להיעזר בהלכה. אם נציע לכל הורה לילדים קטנים לאמץ כלל פשוט, שלפיו הוא תמיד שם התיק שלו ברכב מאחורה, יקטן מאוד הסיכון שהוא יישכח את הילדים שלו מאחור.

והנה כאן ההלכה: כדי שההורה יטמיע את ההתנהגות הזו עליו להיצמד לכלל הזה תמיד, גם כשהוא לא מסיע ילדים. זאת כדי שהדבר ייהפך אצלו להרגל. מזכיר לכם דיון הלכתי? זה בדיוק מה שחכמינו עשו בתלמוד ובספרות הראשונים והאחרונים.

עוד דוגמה: הורים שרוצים לעודד את הילדים שלהם לקרוא (ולצרוך פחות מסכים) יכולים לקבוע בלו"ז ביקור שבועי בספרייה. בדיוק כמו שיש שעות לחוגים ולבית הספר, ייקבע בלו"ז ביקור קבוע בספרייה להחלפת ספרים. גם אם הילדים לא קוראים בהתחלה את הספרים שהם שואלים, הביקור הקבוע בספרייה עשוי להשפיע עליהם, והם בסוף יקראו.

אפשר גם לקבוע כלל שלמיטה נכנסים עם ספר, או שבכל סעודת שבת בבוקר משתפים בספרים שקראנו במהלך השבוע. על התודעה אפשר להשפיע גם באמצעות הסביבה שאנו מעצבים. אם נשים בבית מדפים עם ספרים, ואם נשים מדפים כאלה גם בחדרים של הילדים, כך שכל פעם שהם קמים בבוקר או הולכים לישון הם יראו ספרים לנגד עיניהם, כך נוכל להשפיע עליהם לחבב קריאה.

המנגנון הזה לא שונה מהעיקרון של המזוזה והתפילין, כפי שהרמב"ם ניסח זאת (הלכות תפילין ו, יג): "אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא".

כשאנו פוגשים במזוזה בכל פעם שאנו יוצאים או נכנסים אל החדר, זה מעצב בנו תודעה. כשאנו לובשים ציצית, זה מעצב בנו תודעה, גם אם אנחנו לא מודעים לכך.

המסורת היהודית ההלכתית נתנה לנו מתנה עצומה, בכך שהיא הטמיעה בנו מנגנונים שמעצבים את התרבות שלנו. אם נשכיל לתרגם אותם למציאות חיינו ולהרחיב אותם, נוכל להפוך את המציאות שלנו למלאה ועשירה יותר.