הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)מיד אחרי קריעת ים סוף נתקל משה רבינו באתגר מנהיגותי ראשון במעלה, שמגיע מבפנים, מתוך העם עצמו. העם צמא למים, ומשה מפיל את תחינתו לפני המקום (שמות טו, כה-כו):
"וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ".
ביחס לעץ הפלאי הזה העירו רבותינו במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי:
"ויורהו ה' עץ – ר' יהושע אומר זה עץ של ערבה; ר' אלעזר המודעי אומר זה עץ שלזית, אין לך מר יותר מזית; ר' נתן בן יוסף אומר זה עץ שלקדרוס, ויש אומרין אף עיקרי תאנה ועיקרי רמון. דורשי רשומות אומרין: הורהו דברי תורה שמשולין בעץ, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח)".
הקדרוס הוא עץ הארז הקשה (גם באנגלית עץ ארז מכונה cedar), ומכאן שיש עצי פרי ועצי סרק לפנינו. עם זאת, מעניין שמכל המינים השונים שהוזכרו כאן, רק אחד באמת ידוע בסגולותיו לזכך ולנקות את המים שסביבם הוא נשתל – עץ הערבה, אם כי בקצב הרבה יותר איטי מזה שמתואר בכתוב, כמובן.
חכמי ישראל והפרשנים נלאו להבין האם מדובר היה כאן בנס, או שמא אכן יש איזה עץ שבאופן טבעי מחולל פעילות מזככת ומטהרת של מאגרי מים שאינם ראויים לשתייה. עם זאת, מצאנו דרך אמצעית, בתורתו של הרב יחיאל חיים ויטרבו, מרבני איטליה, שחי באנקונה (פעל בסוף המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 למניינם). הרב ויטרבו היה תלמיד חכם גדול, ואף היה מעורה במיטב המסורת המדעית בת ימיו. כך משתקף מפירושו לסיפור המתקת המים, בספרו "ויחי עוד" (ספר שמתמקד בדרשות והספדים), בהתייחס למכילתא אותה הזכרנו (הוא לא הכיר את המכילתא דרשב"י, שטרם פורסמה בימיו, כי אם את גלגוליו המאוחרים של מדרש זה בספרות חז"ל האגדית):
"אין ספק כי בין למר ובין למר , כולם מסכימים שהיה עץ מר, וכי נתרפאו המים. וחוץ מן הפשט, כי היה נס ופלא, נוכל גם כן לומר כי רצה הקב״ה לזכות את ישראל, ללמד אותם כי רפואת חולי הגוף היא כמי רפואת חולי הנפש, כי כמו שהרופא בחולי גופני כי הוא קשה וארוך , לפעמים מרפא אותו בדבר המתנגד, כאמור בלשונם לגויהם קונטראריוס קוראנטי (הכוונה לעקרון Contraria Contrariis Curantur; חוק הטבע של ריפוי על ידי ניגודים, נוסח כבר בידי היפוקרטס היווני הקדום), כך הוא יתברך בדבר המתנגד, דהיינו עץ מר, רפא מים המרים, כדי שיזהרו בשמירת ותיקון הנפש, כסדר ואופן רפאות חולי הגוף".
המתבונן המעיין מגלה עד מהרה שקיים לכאורה קשר מסקרן בין משנתו של הרב ויטרבו לאחד המפורסמים ממחוללי הרפואה האלטרנטיבית, בן דורו, סמואל הנמן, מייסד ההומיאופתיה. הנמן, שספרו הנודע "האורגאנון" מושתת רובו ככולו על העקרון של ריפוי באמצעות דברים דומים, כלומר ששורש המחלה הוא שורש הבריאות, היה רווה נחת גדולה למקרא הפירוש המתוק הזה. העם צמא, והמים "חולים" ויש לרפאם. כיצד מרפאים אותם? מפילים לתוכן חומר שממרר אותם עוד יותר, ובאורח פלא – נמצא תיקונם. יתר על כן, אפילו העקרון הבסיסי של שיטתו של הנמן, הדילול במים, מופיע, לכאורה, במקור התורני. אולם, הדילולים הקיצוניים, עד כדי אבסורד, עליהם נהג לדבר הנמן (שה"רמדיס" שלו מדוללות כדי טיפה באגם ז'נבה, כדבריו, כלומר כדי כך שבמרקחת הסופית אין ולו מולקולה אחת מהמקור הרעלני, אלא כח הריפוי המתעורר בזכרון של המים הוא המרפא), אין להם זכר בתורת הרב ויטרבו. זאת ועוד, ניכר שהרב ויטרבו ביקש להיתלות בחכמות מנוסות, ולא בכאלה שלא נבחנו לעומק. שיטה זו, של ריפוי על ידי ניגודים, עמדה גם בבסיס הפרמקולוגיה המודרנית בתחילת דרכה.
ממשיך הרב ויטרבו ושואל, מדוע הכתוב מבטיח מחד גיסא "כל המחלה […] לא אשים עליך", ומאידך גיסא מוסיף ואומר "אני ה' רפאך", הלא: "אם אין חולי לא שייך רפואה?!".
אכן, הוא מסיק מכך את אחד העקרונות שלימים יהווה יסוד בתורות נטורופתיות שונות, אך גם הוא כבר נהגה בידי היפוקרטס:
"כי כמו שבבריאות הגוף, מוכרח להיות זריז ומהיר לרפוא חולי הקל, כדי שלא יכביד החולי ויבוא להיות חמור ומסוכן, כך לבריאות הנפש נאמר 'אם שכח תשכח', אם שכח מצוה א׳ משכחין אותו מצות הרבה, ולהפך אם שמע וכו' ".
הרב ויטרבו, שבידינו קינה נפלאה שנשא עם פטירת מי שראה בו את אחד ממאורי דורו, הרב חיד"א (יצאה לאור בידי אנ"צ רות בספר החיד"א), ידע להעריך תבונה ולוגיקה, עיון ולימוד אמפירי, ולא התרגש מלהטוטים חסרי בסיס.
בדרכם של רבותינו וגדולי הרפואה הוא קובע שקיים קשר הדוק בין עולם רפואת הגוף לעולם רפואת הנפש, וכשם שבגוף יש צורך בתזונה מונעת, הרי שגם הנפש דורשת תזונה נכונה, בכדי שלא תגיע ח"ו לידי סכנה. אולם, אם נתבונן נראה שהרב ויטרבו לא רומז כאן בהכרח לריפוי הגוף באמצעות ריפוי הנפש (כמקובל, בין השאר, בנטורופתיה; עמדה זו נכונה, כמובן, גם ביחס להרבה תופעות פסיכו-סומאטיות, כידוע בעולם הרפואה המודרני), כי אם מחולל אנלוגיה שמאפשרת ללמוד מרפואת הגוף על רפואת הנפש. בדומה לזה עשה כבר הרמב"ם, בקובעו בפתח הפרק השלישי משמונת הפרקים, הקדמת מסכת אבות, מפרי עטו:
"אמרו הקדמונים: לנפש בריאות וחולי, כמו שלגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא, שיהיו תכונותיה ותכונות חלקיה תכונות שתעשה בהם תמיד הטובות והחסדים והפעולות הנאות. וחוליה הוא, שיהיו תכונותיה ותכונות חלקיה תכונות שתעשה בהם תמיד הרעות והפשעים והפעולות המגונות. אמנם בריאות הגוף וחוליו – מלאכת הרפואה תחקור על זה". ממשיך הרמב"ם בפרק הבא ומחדד היטב את הרפואה לחולי באמצעות הדבר ההפוך והמנוגד לחולי, כהוראת היפוקרטס:
"ואולם מה שעשו החסידים בקצת הזמנים, וקצת אנשים מהם גם כן, מן הנטיה אל הקצה האחד, כמו הצום, והקימה בלילה, והנחת אכילת הבשר ושתיית היין, והרחקת הנשים, ולבישת הצמר והשיער, והשכינה בהרים, וההתבודדות במדברות – לא עשו דבר מאלה אלא על דרך הרפואה, כמו שזכרנו".
דברים דומים כתב גם בהלכות דעות (פרק ב, הלכות א-ב), ובמקומות נוספים. עלה לנו, אם כן, שיסודות הרפואה של הנפש נרמזים בפסקה קצרה זו, שמחנכת אותנו להתבונן היטב, לבחון את דרכי רפואת הגוף והנפש, על אדני המחקר והנסיון, ולהביא מזור לגופינו ונפשנו.
(בשלח תשעד)
