פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מעשה ביהודי שהגיע לארץ מרוסיה בתקופת הקומוניזם. "איך היה האוכל ברוסיה"?, נשאל. "לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה העבודה?". "ממש לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה המשכורת?". "מצוינת, השיב, לא יכולתי להתלונן". "אם כך", שאלו אותו, "אם היה לך כל כך טוב שם, למה באת לכאן?". "כאן", השיב העולה, "כאן אני יכול להתלונן".
פרשת בשלח מזוהה דרך כלל עם המחזה המופלא של קריעת ים סוף, התרוממות הרוח והשירה המופלאה שבעקבותיו. אכן, עיון מוקפד בפרשיות הגאולה מלמד שהתמונה שונה לחלוטין. אותו דור דעה, שעליו נאמר כי "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן(!)", לא פסק מלהתלונן. כך, מיד לאחר נס קריעת ים סוף. רק פסקו התופים והמחולות, וכבר "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" (שמות טו, כד). וכך, כמה פסוקים לאחר מכן, בתיאור הגעתם למדבר סין. עכשיו, לא רק "העם" (ערב רב שעלה ממצרים?) אלא "כל עדת בני ישראל" מצטרפת לטרוניה קולקטיבית. וכבר לא די להם במשה, ולא נתקררה דעתם עד שצירפו אהרן עמו: "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר".
ויושם אל לב: בניגוד לפעם הקודמת, כאן כבר לא נאמר אפילו על מה הייתה התלונה. כביכול, הייתה זו תלונה לשמה, תלונה לשם תלונה (ראו רמב"ן על אתר). רק לאחר ש"נזכרו" כי רצוי שלתלונה יהיה גם תוכן כלשהו, מיהרו להוסיף: "ויאמרו אליהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע" (שם, טז, ג). בן רגע נגוז החלום: לא עשרת המכות, לא נסי מצרים, לא קריעת ים סוף. פטה-מורגנה, מחזה תעתועים מִדבָּרִי קלאסי: עבודת פרך עד מוות, גזרות פרעה של יום אתמול שינו לפתע טעמם והיו, כדרכם של מעלי זיכרונות נוסטלגיים ל"סיר בשר" מתוק מלא שפע, ולאכילת "לחם לשובע". גם ירידת המן המופלא, לחם מן השמים, שכל הטעמים בו, לא הפיגה את תחושת המרירות וקולות ההתמרמרות. "ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה" (שמות יז, ג).
עיון בתיאור מעשי בני ישראל במדבר מגלה לנו שלא מדובר בתופעה חד פעמית (וכמאמר רבי אלעזר המודעי במכילתא על אתר: למודין היו ישראל בדברי תרעומת). לאמור: לא היה זה כֵּשֶל מקרי, של יחידים שהתייאשו, אלא תופעה כללית, של "מתלוננים סדרתיים". כך, מיד לאחר שיבת המרגלים (במדבר יד, א-ב): "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא. וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה". כביכול, חשש הכתוב שמא נחשוב שהיה זה מיעוט מבוטל, ו"הרוב הדומם" לא התלונן. לפיכך חזר, כפל ושילש: "כל העדה, העם, כל בני ישראל, כל העדה". המתלוננים לא הסתפקו בתלונה עצמית, אלא ביקשו לשדל את הכל לעשות כמותם: "וילינו עליו את כל העדה" (שם, לו). גם ירידתם של בני קורח חיים שאולה לא שכנעה אותם, ומיד לאחריה "וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן" (במדבר יז, ו). חז"ל ניסחו תלונות אלה בלשון חריפה, עד שאמרו ש"עשר נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר", כביכול הוא, הקב"ה, עומד למבחן ולא הם! אכן, יש ליתן את הדעת לכך שלמעט פעם אחת בספר יהושע (ט, יח), נאלם-נעלם פועל זה ולא בא זכרו עוד בספרי התנ"ך. התלונה וה"התלוננות" מייחדת את דור המדבר.
לשמע כל אותן תלונות חוזרות ונשנות לא יכול גם משה רבנו לעצור ברוחו. הוא מביע חוסר אונים, שמודגש באמצעות הכפלתו פסוק אחר פסוק (שמות טז, ז-ח): "ונחנו מה כי תלינו עלינו? …ונחנו מה? לא עלינו תלונותיכם כי על ה'!".
תיאורים אלה מעלים מחשבות רבות בדבר טיבם ההפכפך של בני אדם, תופעת ה"עדריות" המאפיינת תקשורת המונים, חוסר פרופורציה בראיית המציאות, ומוכנות לשנות בן רגע את מהלך ההיסטוריה ולהפוך חושך לאור. כפיות הטובה של בני ישראל ונטייתם להלין על כל דבר, הביאה לכך שנמנעו לראות – גם בתוך ים הצרות הקטנטנות – את רוב השפע והברכה שהשפיע עליהם הקב"ה בכל יום, בכל עת ובכל שעה. קוצר הראיה למרחק, הביא עמו יאוש ודכדוך.
בתארה מציאות זו, מבקשת התורה ללמדנו לקח חשוב, לשעה ולדורות. ראשית, אין להסתיר ולכסות מומים ופגמים. כל חברה, אפילו חברת נביאים כדור המדבר לקתה בהם. שנית, אין להיבהל מרוב תלונות וטרוניות. לא הדיבורים, הדכדוך והיאוש עיקר, אלא המעשה, השאיפה והתקווה. יש להבחין בין עיקר וטפל, ולהתבונן על מאורעות הווה בפרופורציה מתאימה, לא קצרת רואי אלא ארוכת טווח. אכן, ארוכה הדרך לחירות, וגאולתם של ישראל, זאת ידענו כבר, קמעא קמעא היא באה.
(בשלח תשעד)
