כשהקב"ה חישב את הקץ

בפרשתנו מופיעה המצווה הראשונה שניתנה להם לישראל – "החודש הזה לכם ראש חודשים" – ומיד אחריה, המצווה השנייה, שהיא מצוות קורבן פסח: "דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית-אבות, שה לבית … ואכלו את-הבשר בלילה הזה, צלי-אש ומצות, על מרורים יאכלוהו" (שמות יב, ג-ה). ענין זה נכנס להגדה של פסח בביטוי הידוע: "על מצות ומרורים יאכלוהו".

ראוי לשים לב לכך שבעת שמצווה זו נאמרה למשה, אנו נמצאים בין המכה התשיעית למכה העשירית. הנסיבות הממשיות של יציאת מצרים עדיין טרם ידועות. הבהלה ("בבהילו יצאנו ממצרים" כנוסח הספרדי בהגדה) "כי גורשו ממצרים", כל זה טרם התרחש. ומשמעות הדבר היא שהמצווה לאכול את קורבן פסח על מצות ומרורים לא יכולה להיות קשורה לזכר הנסיבות של יציאת מצרים. במילים אחרות, בכל אירוע ישנו מימד עקרוני המהוה את מהות האירוע וישנם מאפיינים נסיבתיים מתחלפים, היינו שהיו יכולים להיות אחרת בלי שהדבר ישנה את משמעות או מהות האירוע. המימד העקרוני הוא שייך לעצם או לעצמות העניין בעוד כי הנסיבות המתחלפות הן בגדר של מקרי הדבר.

לפי המסופר בתורה על אודות נסיבות יציאת מצרים, ישנו פרט אחד קטן, אשר בכל סיפור דברי הימים של כל עם שלא יהיה, היה נכנס לרפרטואר של הפולקלור: "ויסעו בני-ישראל מרעמסס סוכתה, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף. וגם ערב רב עלה אתם, וצאן ובקר מקנה כבד מאד. ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו'" (שמות יב, לז-מ'). אין צורך בעיון רב להבחין בכך שברצף העניין של יציאת מצרים הפסוק על אפיית עוגות מצות כי לא חמץ שייך לכאורה למשחק "מצא את החריג".

בסוף הפרשה מופיעה המצווה של חג המצות ואיסור חמץ (יג, ג'-יו"ד): "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ד' אתכם מזה, ולא יאכל חמץ. היום אתם יוצאים בחודש האביב. והיה כי יביאך ד' אל-ארץ הכנעני וגו' ארץ זבת חלב ודבש וגו' שבעת ימים תאכל מצות וגו' מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים. ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". הייתכן שעניין כה חמור (שהאוכל חמץ בפסח חייב כרת) יהיה כרוך בזכר העובדה שחל איזה שיבוש בלו"ז של יציאת מצרים ולא זו בלבד שלא הכינו לעצמם צידה לדרך אלא שלקחו את הבצק שכבר הכינו ואפו אותו אחרי שהוציאוהו ממצרים וכו'? אם נסתכל על העניין לאור ההלכה, הדבר כבר אינו בגדר המוזר אלא לגמרי סוריאליסטי! הכל יודעים כי זמן הכנת הבצק למצות הוא סך הכל 'ח"י רגעים' היינו 18 דקות. זאת אומרת שעלינו לחשוב, כביכול, שמשמעות "כי לא יכלו להתמהמה" פירושו שמהרגע שהתחילו להכין את הבצק בעודם במצרים (מתי? שהרי היו עסוקים באותו היום בקורבן פסח ואחר כך בסדר מצרים…) עד אשר הוציאוהו ממצרים ואפו אותו היה לכל היותר י"ח רגעים כדי לקיים "עוגות מצות כי לא חמץ". עם כל הרצון הטוב, לא כל כך מסתדר.

גם כמעט שכחנו בדרך את עצם העובדה שהתורה כבר צוותה לאכל את קורבן פסח על מצות ומרורים. אם כן, יש לנו כאן שני עניינים: אחד, המצות המלוות את אכילת קורבן פסח והן לא קשורות כלל ל"מקרה" של "ויאפו את הבצק וגו'". השני, ענין המצות האפויות מהבצק אשר הוציאו ממצרים והקשור לעצם ענין ישיבתם במצרים ויציאתם ממצרים. אם כן, אין כלל סיפור של מקרה או ענין נסיבתי, 'אנקדוטי', אלא דווקא הדבר המהותי ביותר, המתאר במרוכז גם את הגלות וגם את הגאולה ומהותם ומשמעותם – היינו שלושים וארבע מאות שנות היסטוריה מאז ברית בין הבתרים, תחילת דרכו של אברהם אבינו, ועד יציאת מצרים, כולל הסיבות אשר בגללן חייבים אנו להמשיך לאכול מצות בפסח ולהביא מצות עם כל קורבן (לא תזבח על חמץ דם זבחי) חוץ מקורבנות חג השבועות אשר לגבן כתוב בפורש "חמץ תאפינה".

בברית בין הבתרים נאמר לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך … ארבע מאות שנה". מאז ירדו בני ישראל עם יעקב אבינו למצרים ועד היציאה משם עברו רק רד"ו שנים. על כן נאמר בהגדה שהקב"ה חישב את הקץ כדי לעשות כו' בברית בין הבתרים. זרעו של אברהם הוא יצחק ככתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע" וכתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". מלידת יצחק אשר חי כגר בארץ עד יציאת מצרים יש ת' מאות שנה. זאת אומרת שבני ישראל היו צריכים להישאר במצרים עוד ק"ץ שנה רק שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה שם. וד' היה צריך להוציא אותם ביד חזקה כי היו שם בסכנה של טמיעה והתבוללות עד מ"ט שערי טומאה. חלומו של יוסף המתחיל ב"אנו מאלמים אלומים" והמשיך בשבר אשר היה במצרים, החלום  לתת לחם לאכול לעולם כולו בשנות הרעב השתבש בבניית ערי מסכנות לפרעה לבדו. עכשיו כבר הספיקו להכין את הבצק אבל אין כבר זמן להמתין. לא הצלחנו להגיע לשלב הבא במצרים. אבל בכל זאת, את מה שהושקע שם צריך להציל. את הבצק שהוכן מאותם השיבולים שעלו לנו ולמצרים ביוקר כ"כ חייבים להוציא משם. בינתיים, וכל זמן אשר גלות אחר גלות נהיה עסוקים להשלים את החסר, המצה תממש את ה'לחם לא לחם' הזה, אשר הוכן בצקו במצרים ונאפה במדבר; ורק כשיגיע הזמן אשר בו מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים – בחינת חג השבועות –  נוכל לאכל לחם לשובע ולהאכיל ממנו את העולם כולו כשיבוא עליו הרעב לא ללחם כי אם לדבר ד' כדברי הנביא: "הנה ימים באים נאום ד' והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמע את דבר ד'". בב"א.

(בא תשפ"א)