הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אחד מהכלים המכוערים בעולמה המפואר של המחלוקת הוא ייחוס מניעים שליליים לבעל הפלוגתא שלך. ייחוס זה ממיר את הדיון על הטיעונים עצמם בביקורת על כך שטיעוניו של השני נובעים ממקור מושחת ומקולקל, ובשל כך לא רק שהם לא נכונים, אלא שהם לא לגיטימיים, כיוון שאין ברצונו לברר את האמת, אלא לעשות מניפולציה עליה, כדי לשרת מטרה אחרת לגמרי. כך, תדיר, נשמעות טענות בדיונים תורניים כגון: "הוא אומר זאת כדי למצוא חן בעיני החרדים" ; "הוא אומר זאת כדי למצוא חן בעיני התקשורת"; "היא אומרת את זה לא מיראת שמיים ודביקות בד' כי אם מרצון לקעקע את ההלכה"; היא אומרת את זה כי היא רוצה למצוא חן בעיני מדכאיה", ועוד ועוד.
כלי דיון אלו אסורים על פי ההלכה. ראשית, מדובר בכלי שקר. היחיד היכול לבחון כליות ולב, ולעמוד על המגמות האמיתיות של הדובר, גם אם הוא חולק עליך, הוא הקב"ה בלבד. אין יכולת לאף אדם לדעת את אשר בליבו של אדם. לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל מדובר בדברים שהם לשון הרע במובן החמור של המילה, ולא אחת מדובר בהלבנת פנים מכוערת. טיעונים אלה גם מעידים על מידות מקולקלות של הדובר: לעצמו הוא מייחס את כל הטוב ואת כל הטוהר, והוא כמובן אינו פועל כלל וכלל ממניעים ש"לא לשמה", וכל מגמתו היא אך ורק לשם שמיים, ואילו השני – "שומו שמיים" ! השני בוודאי פועל ממניעים פסולים ומגונים. הדובר אינו רוצה כלל למצוא חן בעיני הציבור שבו הוא חי ופועל, ואילו השני – זו מגמתו העיקרית, וכן הלאה.
החומרה של סוג כזה של טיעונים אינה נעצרת רק בעבירות החמורות שבין אדם לחבירו. היא מגיעה גם לפגיעה אנושה בחשיבותה העליונה של המחלוקת. חז"ל לימדו אותנו, הן בדברים שכתבו על המחלוקת והן בדרכם בבירורים השונים שעשו, על חשיבותה העליונה של המחלוקת. זהו הכלי העיקרי בו באה לידי ביטוי העליונות האלוקית, היכולה להכיל עמדות סותרות ומנוגדות, ולהתגלות בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". דווקא ההאזנה הקשובה לעמדות הצד השני, דווקא החשיבות של הקדמת דברי השני לדבריך אתה, דווקא ההכרה כי אין האמת מתכנסת לתוך ד' אמות מצומצמות – היא המפריחה את התורה לגבהי מרומים, ומאפשרת את השבת הרוח העליונה של התורה כולה. אולם משעה שאין שום צורך ואין שום טעם להאזין לעמדות לצד השני, כיוון שהן בוודאי מידות ש"לא לשמה" ונגועות באינטרסים אישיים – ממילא גם אין שום משמעות למחלוקת. אנו עוברים אפוא לשפה של כוח הדרה והחרמה, ולא לשפה של עושר ריבוי וקשב, וממילא אנו נופלים ברשת הנוראה של החד-ממדיות, ונמיכות הקומה הרוחנית.
נראה שכדאי להיגמל משימוש בכלי זה. יש טיעונים חזקים דיים לכל צד, ויש גם טיעוני נגד עוצמתיים. ניתן לקיים בירור נוקב, ולעתים טוב יותר לקיים דיון מלבן. בין כך ובין כך אין כל צורך, ולמעלה מכך – אין כל רשות, לנקוט בטקטיקה הפסולה של ייחוס המניעים הפסולים לזולת, וראיית עצמך כטוב וטהור. ניתן להניח כי לכל אחד יש גם מניעים שהם "שלא לשמה", ולצערנו האשמאי הזקן שהוא היצר הרע מכיר טכסיסים אלה היטב. בשל העובדה שהם קיימים בשני הצדדים גם יחד, אפשר לנטרל את השימוש בטיעון הזה, ולהעמיד את המחלוקת על הנושא העיקרי שלה. כך מתרוממת המחלוקת למעמד של מחלוקת לשם שמיים, שברכה מרובה טמונה בה.
(בשלח תשעד)
