שתי בריתות כרת עם ישראל עם ריבונו של עולם. ברית אחת היא ברית המילה. בחותמו של כל זכר במשפחות בני ישראל מוטבע אות ברית קודש הממשיכה את הברית הראשונה שכרת אברהם אבינו. בסוף פרשת לך לך למדנו כי לאחר שהובטח לאברהם כמה פעמים כי זרעו יהיה כעפר הארץ וכי ינחל את ארץ ישראל נכרתה הברית העליונה בין האומה לבין הקב"ה: "… והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם, להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך". זוהי ברית אישית ופרטית של אדם מישראל העומד הוא ומשפחתו מול הקב"ה, ומקבל על עצמו את משמעויות הקשר שבין אלוקים ואדם. ההלכה מבטאת ברית זו בדרכים רבות, ובמשקל העצום שהיא נותנת לברית המילה. אחת המשמעויות באה לידי ביטוי במשמעות הנגטיבית: ברית המילה היא אחת משתי מצוות עשה היחידות עליהן יש כרת. הכרת בהקשר זה אינו עונש – הוא תוצאה, שכן מי שאינו כורת את הברית מעיד על עצמו שאינו חלק ממנה, ועל כן הוא נכרת.
ברית שנייה מופיעה בפרשתנו שלנו – ברית הפסח. זו אינה ברית אישית כי אם ברית לאומית. האומה הישראלית כורתת אחת לשנה ברית עם א-לוהיה. ייחודה של ברית זו הוא בעובדה שאין אנו עומדים בה כיחידים אלא כאומה. על אף שמדובר בקורבן שהוא קרבן יחיד, שהרי כל אחד מביא את פסחו מביתו, ההלכה מתייחסת לקרבן זה כקרבן ציבור. הרבה ראיות לדבר, ואחת העיקריות שבהן היא העובדה שפסח דוחה שבת ודוחה טומאה. נדיר מאוד למצוא קורבן יחיד הדוחה שבת (למעשה יש רק עוד אחד – מנחת הכהן הגדול שמובאת בכל יום, אולם ניתן לראות אותה כקרבן ציבור בשל מהותה, ואזי קרבן פסח בולט בחריגותו), ובוודאי שנדיר לראות קרבן יחיד הדוחה טומאה. בכך מבטאת ההלכה את העובדה שקרבן זה הופך את היחיד לציבור. הלומד את הדף היומי יכיר בהמשך המסכת – בסוף הפרק השישי – את האופן בו היו מקריבים את קרבן הפסח ויגלה שההלכה עיצבה את דרכי הבאתו בצורה מיוחדת המבליטה עוד ועוד את היותו קרבן יחיד המקבל דינים של קרבן ציבור. ואכן, פסח הוא מצוות העשה השנייה, יחד עם ברית המילה, שחייבים על אי הבאתו כרת, ונראה כי הדבר נובע מאותה סיבה של ברית המילה – אין מדובר בעונש, כי אם בעובדה פשוטה: אין אדם חלק מישראל אם הוא אינו כורת ברית זו והוא נכרת באופן אוטומאטי. פרשתנו שלנו מדגישה את הקשר בין פסח למילה בכך שהיא מתנה את קיום הפסח בברית המילה.
קרבן פסח הוא אפוא הוא הצטרפות יחיד אל האומה ביציאתה מעבדות בשר ודם לעבדות שמיים. "שלח את עמי" – לא נאמר בשום מקום! תמיד נאמר "שלח את עמי ויעבדוני". ברם, יציאה זו היא יציאה של אומה לקראת עתידה הנאצל. מאז נחרתה ביסוד דרכנו ההכרה כי אין אדם עומד לבדו מול ריבונו של עולם כי אם כחלק מהאומה הישראלית. התורה ניתנה לציבור; המצוות נועדו לעצב ממלכת כהנים וגוי קדוש; משה רבינו סירב בהמשך הדרך למחיית עם ישראל ולהמשכיות האומה ממנו בלבד, ועוד ועוד.
לדברים אלה משמעות עמוקה משלהם כיום. בשעה שנשמעים דיבורים על התנתקות מהאומה הישראלית, על עמידה לבד מול ריבונו של עולם ועל פילוג בין אלה שהם ה"טובים" ל"רעים" אנו למדים בפרשת השבוע כי אנו אומה אחת, ואין משמעות אמיתית ליחידאיות. הצלחתנו תימדד לאור השאלה היכן מצויה האומה הישראלית בכללותה, והמחשבות על התנתקות ופילוג מנוגדות ליסוד האמונה הישראלית. אין דרך אחרת כי אם להמשיך באותה עבודת ארוכת טווח שאנו עושים כחלק מהאומה הישראלית, ולממש את הווייתה של האומה בכללותה בהרבה מאוד אהבת ישראל ונאמנות לדרכו של עם ישראל.
בא תשס"ו
ברית לאומית
השארת תגובה