יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לפרשת תצווה הינה המשך טבעי וישר לפרשת תרומה, ועוסקת בתחילת מימוש העבודה במשכן שאך זה הוקם.
בתחילת הפרשה מצווה הקב״ה על משה שלשה ציוויים קונקרטיים. האחד – ״ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית כתית למאור להעלות נר תמיד״ (כז׳, כ׳). השני עוסק בהעברת הכהונה ממשה לאהרון וזרעו – ״ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי״ (כח׳, א׳) והציווי השלישי עוסק בתפירת בגדי הכהונה של אהרון ובניו – ״ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מילאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי״ (כח׳, ג׳).
שלשת ציוויים אלו, לכאורה, באים ברצף לאחר הקמת המשכן וכלי המשכן העיקריים כשהפרשה עוסקת כבר בתחילת עבודת המשכן. ניתן להבין כך את ארגון הכהנים להעברת הכהונה, ואת ארגון בגדי הכהונה.
מה שלא טבעי פה הוא דווקא הפסוק הראשון ״ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד״.
ההנחיה לאסוף שמן זית כבר ניתנה בתחילת פרשת תרומה יחד עם כל שאר חומרי הגלם של המשכן – ״שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים״ (כה׳, ו׳). מדוע אם כן זה מופיע פה שוב?
חלק מהמפרשים מסבירים כי זו מצווה גם לדורות ולכן צריך ציווי מיוחד. תשובה זו אינה מספקת גם כי היו עוד קרבנות ציבור שניגבו מהציבור ולא רק השמן למנורה ובוודאי שזו לא סיבה לייחוד פסוק מיוחד לנושא טרם עבודת הכוהנים.
כדי לענות על שאלה זו יש להבין את מקומה המיוחד של המנורה בין כלי המשכן ובקשר בין ישראל לקב״ה.
אם נבחן היטב נראה כי לכל כלי היה יעוד מסויים והיה מכשיר מסויים לכפרה לתפילה או לשפע. הארון בקודש הקדשים אחסן את הלוחות והיה מקום התגלות ה׳ פנים אל פנים. המזבח היה לכפרה. השולחן היה ללחם הפנים ולמטרת ברכה ושפע פרנסה לעם ישראל. יוצאים מהכלל הם המנורה ומזבח הקטורת. השונה בהם שאין בהם שום מטרה קונקרטית מיידית, שום עבודה שתקדם משהו ביחסי ישראל עם הקב״ה.
נראה לי שהמנורה ומזבח הזהב אכן אינם כשאר הכלים. הם באים לעצב באופן קבוע ו״לתחזק״ את הקשר הרוחני בין עם ישראל לאלוהיו. הדלקת הנרות והרחת הקטורת מחזיקות באופן קבוע ותקין את ה״קו החם״ בין ה׳ לעמו.
הכהן מיטיב את הנרות בערב, אך הנר המערבי דולק כל הזמן, נר תמיד אמיתי. הקטורת מועלית בבוקר ובערב במקביל לחלוטין לסידור הנרות בבוקר ולהדלקתן בערב (ל׳, ז׳-ח׳).
גם במהות מדברים אנו על החושים הרוחניים החשובים ביותר, חוש הראיה וחוש הריח. גם האור וגם הקטורת נותנים לסביבה ואינם מתמעטין . באותו רדיוס של האור והריח יכולים לעמוד מעט אנשים או הרבה, וכולם ייהנו במידה שווה.
אולם ברור שבין הראיה והריח יש לראיה ולאור בכורה מוחלטת. הראיה היא החוש העיקרי דרכו האדם מזהה את הסביבה, קובע את יחסו אליה, חש בטחון או פחד, אמונה או לא. לכן החוש העיקרי שפעל במתן תורה היה הראיה (״וכל העם רואים את הקולות״), ולהבדיל עיוור חשוב כמת.
עתה ניתן להבין מדוע התורה הדגישה את מצוות הדלקת המנורה טרם שאר העבודה במשכן.
הדלקת הנרות במשכן לא באמת שייכת לעבודת המשכן. הדלקת הנרות והאור שנברא ראשון בששת ימי הבריאה, הם תנאי בסיסי והכרחי לקשר הרוחני שבין ה׳ לעמו, קשר של נתינה, של פתיחות, קשר שבו נר אחד שלנו למטה, מדליק אלפי נרות במרום.
אחרי שהמנורה דולקת עם נר התמיד, אחרי שיש ״אנרגיה חיובית״ בין ה׳ לישראל, ליחיד ולציבור, ניתן להמשיך ולחזק את הקשר עם קטורת הסמים, לארגן את מעמד הכהנים ולגשת לשאר עבודת המשכן.
(תצווה תשעד)
