הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הצבא החליט החלטה לא חכמה. העימות המיותר שבין הרבנות הצבאית לבין חיל החינוך היה יכול להימנע, אם היה מופעל שיקול דעת ענייני על ידי שני הצדדים, ולא היינו נכנסים למאבקי כוחות, אלא לרצון בשיתוף פעולה, בחלוקה לגזרות, ובחתירה משותפת למטרה העיקרית של הצבא – דבקות במשימת ביטחון ישראל מתוך עמדה מוסרית, יהודית, ציונית ואנושית. חיל החינוך היה תורם את תרומתו הגדולה בתחומים בהם הוא מומחה; הרבנות הצבאית הייתה תורמת את תרומתה בתחומים בהם היא מומחית; והצבא כולו היה מתברך. ניתוח הסיבות שהביאו את הצבא להכריע בדרך אחרת יכול לספק תובנות חשובות על הכוחות המחוללים תהליכים, וגם בכך עשויות להיות השלכות לגבי תהליכים עתידיים. אולם יותר מכל חשוב להדגיש עניין מרכזי, ועל ידי כך למלא משימה רבת אנפין.
התורה שבעל פה דרשה את הפסוק ״ואהבת את ד׳ א-לוהיך״ בדרך נוספת: ״ואיהבת את ד׳ א-לוהיך״, לאמור: מוטל על כל אחד מנושאי שמו של הקב״ה לאהב שם שמיים על הבריות. וכיצד מאהבים שם שמיים על הבריות ? גם לזה יש תשובה בעולמם של חכמים: ״ואהבת את ה' א-הליך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו ? אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר 'עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'…״ (יומא פו ע״א). אין אפוא דרך אחרת – צריך לאהב שם שמיים על הבריות. את זה צריך כל אדם לנסות בכל מצב ובכל הקשר. משימה זו אינה מותנית בהחלטה מסגרתית כלשהי; היא יכולה להתקיים על ידי חיילים ומפקדים, על ידי נשים וגברים, על ידי רבנים ותלמידיהם, על ידי פועלי כפיים ואקדמאים – כולם ! זה הזמן להזכיר אפוא כי אמנם השאלה האם ענף תודעה יהודית יהיה כפוף למסגרת זו אחרת היא בעלת משמעות, בעיקר בשל פוטנציאל הקרירות והריחוק הקיים בעולם יהודי לא מחויב – אולם לא עליו עומדת הזהות. הזהות העמוקה נוצרת מתוך אהבה והזדהות עמוקה, והיא מנכיחה את עצמה על ידי אנשי אמונה שותפים, אוהבים ומאוחדים.
אלא שאליה וקוץ בה. היכולת לאהב מותנית בנכונות להיפתח למה שהשני באמת אוהב. אהבה יונקת מעומק נפשו של המתאהב, ואי אפשר להתעלם ממנו. אהבה אינה יכולה לבוא מתוך אטימות למה שמבקשים אחרים, אלא רק בדיאלוג כן שבין הצדדים. אם מה שחשוב בעיני מי שמבקשים לאהב עליו שם שמיים – זוכה לבוז ולהתעלמות מהמבקשים לאהב עליו שם שמיים – זה לא ילך. להפך, מה שייווצר חס ושלום זו עוינות והתנכרות, ותחושת אינוס והשתלטות. זהו ״הקוץ״ שלעתים אנו מתעלמים ממנו, ואז מוצאים את עצמנו תמהים על התגובות העוינות למאמצי האהבה שלנו. ומנגד צריך לזכור כי החובה היא לאהב שם שמיים על הבריות, ולא את אזור הנוחות דווקא.
מתוך כל כך עולה כי אם המאבק המוצדק והחשוב על מקום העיסוק בזהות היהודית בצבא לא עלה יפה, והצבא הכריע למקם אותו ביחידת החינוך – צריך לייחס לכך משקל מסוים, אך לא מעבר לזה. בסופו דבר – האמת סופה לנצח, ואין כוח גדול יותר לאמת מאשר חיילים מחויבים ושותפים, דבקים במשימתם ודבקים באמונתם, חברים טובים, ונושאים את שם ד׳ בעולם, בדרך המאהבת שם שמיים על הבריות.
(תרומה תשעו)
