יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לפרשת ויקהל הינה הפרשה השלישית שעוסקת במשכן וכליו, אם כי הפעם מזוית הביצוע עצמו. הביצוע כולל גם את איסוף התרומות למשכן . איסוף מחצית השקל שהיה חובה ולכן בו נאמר ״קחו מאתכם תרומה״, ואיסוף שאר התרומות העיקריות עליהן אומר הפסוק ״ כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה׳ ״.
נושא ההתנדבות של העם למתן התרומה בולט מאד בפרשתנו . הפסוק שמעביר את המסר באופן הנמרץ ביותר הינו פסוק כב׳ ״ ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז״ ובהמשך בפסוק כה׳ ״ וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה וכו׳״.
מה מקומן המיוחד של הנשים במעשה המשכן ובוודאי שבהתנדבות לתרומה למשכן ?
הבה נבחן את המקרים בהן התורה עסקה בנשים כציבור . במצריים הנשים לא הסכימו להתגרש מבעליהן בטענה ״פרעה גזר על הזכרים ואתם גוזרים גם על הנקבות״.
בהמשך לאחר מעבר ים סוף ,מרים לוקחת את התוף וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות.
מאידך בחטא העגל אף לא אשה אחת היתה שותפה לחטא. אהרון מזהה זאת ואומר לישראל״ פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי״(לב׳ ב׳). ברור לאהרון שהנשים יקשו על בעליהן ואיסוף הזהב יקח זמן רב ואולי משה יספיק להגיע .אולם הנשים לא רק עיכבו את הנתינה אלא שסירבו לתת , ולפיכך לא חטאו כלל.
אם נקפוץ לחטא המרגלים בספר במדבר ,נראה שוב שהנשים לא היו שותפות לחטא העם. זה אמנם לא מופיע במפורש בכתובים , אך על דעת רוב המפרשים , מביא בעל ״המדרש הגדול״ כי בזכות התנדבותן במשכן , זכו שלא חטאו , ונכנסו לארץ ישראל.
בפרשתנו מתלבטים המפרשים מה כוונת הפסוק ״ ויבאו האנשים על הנשים״. יש הטוענים כי באו ביחד, ויש הטוענים כי הגברים הובילו את הנשים כי הרי הרכוש שייך להם.
הרמב״ן מסביר באופן הכי טבעי והכי פשוט ,אם כי אולי לא מספיק מקובל בתקופת הרמב״ן. הנשים תרמו והתנדבו והגברים פשוט נכרכו נגררו ובאו אחריהן , חלקם מרצון וחלקם מאונס.
נכון לראות מה מיוחד בנשים שבכל הנקודות הקריטיות בחיי העם הן היו בצד הנכון, עם ההחלטות הנכונות?
להבנתי הנשים בתבונת ליבן , לא פזיזות כגברים לעיתים. הן מיושבות יותר בדעתן ומקבלות באינטואיציה הנשית החכמה , את ההחלטה לאחר שקילה נכונה של כלל הצדדים להחלטה .
במצרים מבינות הנשים כי ההחלטה של הגברים מהבטן ומאיימת על עתיד עם ישראל. לכן למרות הסיכון הן רוצות להגדיל את העם ולהבטיח את עתידו.
במעבר ים סוף לא רצות הנשים לבזוז את המצרים על החוף, הן מתארגנות באופן מסודר לריקודים ולמחולות.
בחטא העגל , מבינות הנשים שהפזיזות מהשטן, ומנסות לעכב את הבעלים, הן מבינות שצריך לחכות ולחשוב ואז להחליט, ולא שותפות כלל לחטא. הן רואות את הבעלים רצים מוכי ירח לעגל הזהב והן יודעות בליבן פנימה שהעם על עברי פי פחת.
במעשה המשכן להבדיל ,רואות הנשים את המשכה הישיר של עבודת ה׳ כפי שציווה את משה. הנשים מקבלות את התכנית למשכן ולכלים, הן רואות שיש בעלי מלאכה רציניים שמופקדים על המלאכה, והן רואות שמשה מוביל זאת במצוות ה׳ .
פה הן מתנדבות ובגדול, דווקא פה הגברים נגררים אחריהם כדברי הרמב״ן.
חכמה זו לחשיבה לא פזיזה, אפיינה את הנשים גם לאחר חטא המרגלים. בלי התלהמות ובלי לחץ שומעות הנשים גם את יהושע וכלב ואת אמירתם ״ואתם על תיראו את עם הארץ״ (שלח לך , יד׳ ט׳). ואמנם הן לא מצטרפות לנהי הכללי וזוכות להכנס לארץ לאחר ארבעים שנה.
בצה״ל בשנים האחרונות זיהינו את הפוטנציאל הטמון בבנות המתגייסות ,והן משולבות בתפקידי לחימה פיקוד הדרכה ומודיעין. אנו באמצע הדרך אך תהליך זה הולך ומתרחב וטוב שכך.
אולי לוקח לנו הרבה זמן להפנים זאת אולם בחכמת הלב ובהחלטות החשובות ,הנשים הרבה לפנינו (,הגברים) וטוב שכך. התורה זיהתה זאת כבר בשנה הראשונה של עם ישראל במדבר, אנחנו מבינים זאת רק אלפי שנים מאוחר יותר.
(ויקהל תשעד)
