הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת משפטים מלאה וגדושה במצוות חברתיות ובהלכות הקשורות למערכות שונות של תביעות ממוניות בין מזיק לניזק בין גזלן והנגזל ובין מלוה ללווה. ישנה פרשה ייחודית העוסקת בתחום של הפקדת חפצים – פרשת השומרים. ישנם שלושה סוגים של שומרים: א) שומר חנם ב) שומר שכר ג) שואל. בעוד ששומר שכר מקבל משכורת על עמלו, והשואל נהנה הנאה מוחלטת משימוש בחפץ, הרי ששומר חינם מופקד על שמירת החפץ ללא כל תמורה. עצם קבלת השמירה מחייבת אותו לשמור כראוי ולא לפשוע. השומר אינו רשאי ליטול את החפץ ולהשתמש בו ללא רשות הבעלים. שומר שיעשה זאת ייחשב כגזלן משום ששלח יד בחפץ ללא רשות ויתחייב במקרה והחפץ יאבד או יישרף אפילו באונס. ייחודו של השואל הוא בכך, שמותר לו להשתמש בחפץ והחיוב נובע מהשימוש בחפץ עצמו. לכן נחייב את השואל אפילו אם החפץ ניזוק מחמת אונס.
אולם קיים מקרה יוצא דופן ששואל פטור: 'וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ' (שמות כב,יג -יד). לפי פשוטו של מקרא נראה, שהפטור מהתשלום הוא בשל העובדה, שהבעלים של החפץ נוכחים בשעת הנזק. יתכן והסיבה לכך היא, שכאשר הבעלים נוכחים בשעת האונס פוחתת במעט אחריותו של השואל ונפטר ממצבים קיצונים כדוגמת אונס. אולם, חז"ל מבארים את הפסוק באופן אחר. לדעתם יש לפרש 'עם בעליו עמו' הכוונה בהתקשרות כפולה בין השואל למשאיל. בו בזמן שהמשאיל נותן לשואל את החפץ הוא מבקש ממנו להיות שכיר שלו. באותו הזמן התרחש האונס השואל (שהוא גם המעביד) פטור על אבדון החפץ. זאת ועוד, גם כאשר המשאיל נשכר למלאכה אחרת על ידי השואל ואינו נמצא במקום האונס פטור השואל ובלשונה של התוספתא בבא מציעא פרק ח: 'השואל את הפרה ושאל בעלה עמה, השוכר את הפרה ושכר בעלה עמה … אף על פי שהבעלים עומדין וחורשין במקום אחר נפלה ומתה פטור שנ' אם בעליו עמו לא ישלם'. ולכאורה לא מובנת סיבת הפטור וכי יעלה על הדעת, שהשואל ייפטר במקרה של אונס רק בשל העובדה שהוא מעסיק גם את המשאיל אעפ"י שהמשאיל אינו נוכח במקום האונס?! קושיה זו יצאה מבית מדרשו של הרב יאיר בכרך בספרו 'חוות יאיר' (סימן רכג) וזו לשונו: 'והנה בגוף הדין תמהתי כל ימי אחרי שפקודי ה' ישרים ונכוחים בטוב טעם וישרים למוצאי דעת … וכי משום שהמשאיל במלאכתו של השואל, ילקה באבדון ממון?!'. אולם גם הפרשנות האחרת זו הקרובה לפשוטו של מקרא, שמסבירה שהפטור הוא מחמת נוכחותם של הבעלים במקום האונס אינה הגיונית. השואל שאל את החפץ ונהנה ממנו הנאה צרופה ומדוע ייפטר אם הבעלים נוכחים וכי הבעלים היו יכולים למנוע מקרים של אונס?! לכאורה יש לחייב את השואל שכן האונס התרחש בזמן השימוש שלו בחפץ.
מזור לנפשנו נוכל למצוא בדבריו של הרש"ר הירש: 'והנה אמרה התורה, שאדם שהעמיד את גופו לרשות חברו, ואחר כך גם מסר לידו חפץ לשמירה, – מסתמא לא הטיל עליו אחריות יותר גדולה ביחס לחפץ, ממה שהשומר קיבל על עצמו ביחס אל גופו של המפקיד. למשל: מן הדין אין המעביד חייב לשלם פיצויים לעובד שנפגע בגופו בשעת עבודתו. מכאן שאם קיבל המעביד לידו חפץ לשמירה – מיד אדם העובד אצלו, הרי שמסתמא לא קיבל על עצמו אחריות יותר גדולה עבור החפץ הזה. אדרבה, אחריות רחבה יותר צריך שתיקבע במפורש בשעת מסירת הפקדון'. הרש"ר הירש מדגיש בראשית דבריו, ששכיר שנפצע במהלך עבודתו לא צריך לפצות אותו על פציעתו. אם כן, כאשר ההתקשרות היא כפולה דהיינו, שהמשאיל נותן את החפץ לשואל וגם הופך להיות העובד שלו לא יעלה על הדעת שהשואל יהיה חייב על החפץ בו בזמן שאם היה נפגע העובד שלו היינו המשאיל יהיה פטור. היעלה על הדעת שממון של אדם יהיה חשוב יותר מגופו?! אם כן אם לא משלמים למשאיל שנפגע כעובד שכיר כך לא נשלם על החפץ המושאל אם נאנס.
לכן התורה הגבילה את חיובו של השואל על החפץ המושאל אם באותו זמן המשאיל שכיר שלו. המסר היוצא מפרוש זה שחביב גופו של אדם מממונו. גם במקרה שהשואל היה חייב לשלם על אבדון החפץ הוא יהיה פטור בשל העובדה שבעליו של החפץ עובד עבורו ולא יהיה כוח ממונו גדול מכח גופו. דהיינו אם בעלי החפץ היה נפצע היה פטור אז גם יהיה פטור על ממונו שנאבד.
גם בחסידות נדרשו לבאר פסוק זה וכך אומר רבי בונם מפשיסחה: 'כל אדם קבל את נשמתו ואת חייו בהשאלה מן השמים על מנת שישתמש בהם לטובה והרי שואל חייב אפילו באונסים ואם כן כיצד יכול אדם לפטור את עצמו מן העברות שהוא עושה באונס או בשוגג? רק כאשר 'בעליו עמו' שהוא זוכר את הקב"ה ומקבל על עצמו עול מלכות שמים אזי לא ישלם'.
(משפטים תשעד)
