יצירה של כולם

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (שמות, לה, כא)
מי היו האנשים שנשאו את ליבם? האם מדובר בבעלי הגאווה שבאומה, באלו שהתנשאו על הציבור? הרמב"ן מגדיר את תכונתם ודמותם:
'על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר'.
הרמב"ן מסביר שנשיאות לב פרושה גילוי הכישורים החבויים באדם. בזמן שהיו עבדים במצרים נבצר מהם ללמוד את מלאכת העץ והנחושת. אולם השאיפה הגדולה לתרום למלאכת המשכן חשפה כוחות יצירה שהיו בלתי ידועים, וכך התגלו האומנים והיוצרים. נשיאות לב אינה התנשאות. בעוד, שההתנשאות היא מלאכותית אדם עוטף עצמו בגאווה, אין תוכו כברו הכל חיצוני ומוחצן, הרי שנשיאות לב היא כולה רצון ושאיפה. נשיאות לב היא חשיפה של מאגרי הכישרון העצמיים החבויים באדם, שבאמצעותם הוא תורם לכלל. המוטיבציה לשותפות בבניית המשכן יצרה חלון הזדמנויות חדש לגילוי כשרונות.
גם בתקופתנו במעבר שבין שואה לתקומה הגיעו נערים ונערות צעירים שרידים מהשואה הארורה שלא למדו והגיעו לארץ ללא מקצוע. הרצון העז לבנות את הארץ ולהשתתף בבניית המדינה המריצה אותם לגלות את כישוריהם בדיוק כפי שתיאר הרמב"ן ביחס ליוצאי מצרים.
תחום נוסף שמאתגר את כולנו הוא לימוד תורה. גם במצוה זו ניתנת הזדמנות לכל לומד לחשוף את כישרונותיו. לכאורה, היינו יכולים לפטור את מי שאינו מסוגל ללמוד. אולם כאשר הרמב"ם מנסח מצוה זו הוא כותב בהלכות תלמוד תורה (ג,ה) :'מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים. התורה שייכת לכל אחד מעם ישראל, ומי שנשאו לבו ללמוד תורה מובטח לו שיגלה את הכישורים, המצויים בקרבו בעת שילמד תורה. וכך בבניית המשכן, התורה מדגישה שהמשכן אינו נבנה באמצעות יחידים. בניינו של המשכן התאפשר מכוח השותפות של כולם. לא רק אומנים ויוצרים השתתפו בבניינו, אלא השותפות המלאה של כל חלקי העם. כל אחד ניסה לתרום משלו על פי כישרונותיו.
מלאכת המשכן היא שיעור מאלף בעשייה קהילתית ציבורית. אמנם, המשכן נבנה מתוך תשוקה אנושית, שיש בה נשיאות לב אבל, בנייתו התאפשרה בזכות החבור של כל חלקי העם למשימה. ניתן להבחין שהציווי להבאת התרומה השפיע על כל חלקי העם לגווניו השונים: 'וידבר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר… קחו מאתכם תרומה לה'; וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה'… ראו קרא ה' בשם בצלאל…' (שמות, ל"ה, ד-ל).
דרכו של עולם שבכל חברה קיים בצלאל – מנהיג, מושך בחוטים ומוביל. סביב אותו בצלאל מתקבצים להם חכמי הלב, בעלי היוזמה, כל מי שנשאו ליבו וגילה את כישרונות היצירה והעשייה. אי – שם בשולי המחנה מצויות להם הבריות השקטות יותר – הביישנים כל עדת בני ישראל. מחובתם של מנהיגי החבורה לחפש בנרות את התפקידים המתאימים לכל אחד מהציבור. כך יוכלו לרתום את כל הצבור למשימה וגם תרומות הקטנות יתקבלו בברכה. רק בחברה שבה כולם מרגישים שייכים, כולם נושאים בעול במידה זו או אחרת, משרה הקב"ה את שכינתו.
בכל ישוב ישנם ועדות שתפקידן לארגן פרויקטים. תפקידן של הנושאים במלאכה להיות בעלי נשיאות לב, לגלות בטחון עצמי ולתרום מכישוריהם. אולם תפקידם העיקרי לשתף את כל האנשים סביב המטרות החשובות. כל מפעל יצליח במידה וכולם יהיו שותפים לעשייה.
כל מי שמתאמץ לרתום את הציבור יחשוף במהרה, שאנשים נוספים יגלו כשורים חדשים שלא היו מודעים להם כאלה, שנשאם לבם להיות חלק מהפרויקט.
(ויקהל תשעד)