הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)משבר מגפת הקורונה פוגע בעיקר בזקנים. הם פגיעים יותר מאחרים, וגם אחוז הנפטרים בקבוצה זו גבוה. חלק משמעותי ממדיניות ההגבלות שנקטה הממשלה נועד לשמור על שלומם ובריאותם. כעת, עם החלת 'אסטרטגית היציאה', עלינו להמשיך בכל אמצעי הזהירות על מנת שהם לא ייפגעו.
נעסוק ביחס לזקנה כפי שהוא משתקף בפרשה. התורה מצווה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ד'" (ויקרא יט לב). נחלקו התנאים (קידושין לב ב) האם שני חלקי הפסוק: "מפני שיבה תקום", "והדרת פני זקן" הם שתי מצוות שונות או מצוה אחת, וכן האם מצווה זו מכוונת רק לכבוד החכמה או גם לכבוד הזקנה באשר היא. (עי' גם במח' רש"י ורמב"ן על הפסוקים כאן). לדעת תנא קמא מדובר בציווי אחד ששני חלקי הפסוק מדייקים אותו, שהמצווה היא דווקא לכבד אדם זקן שהוא גם חכם, ומשמע שהמצווה מכוונת בעיקר לכבוד החכמה. ואם הזקן 'בור ועם הארץ' אין מצווה לכבדו (תוס' שם).
לעומתו, לדעת רבי יוסי הגלילי ואיסי בן יהודה מדובר בשתי מצוות: כבוד ה'שיבה' מכוון לכבוד אדם מבוגר 'בא בימים' גם אם הוא אינו חכם, וכבוד ה'זקן' מכוון לכבוד אדם חכם גם אם הוא צעיר. ו'זקן' משמעו 'זה קנה חכמה' (שם). "איסי בן יהודה אומר: מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע" (שם וראה במח' רש"י והרי"ף בביאור מח' איסי בין יהודה ור' יוסי הגלילי).
הגמ' מכריעה במחלוקת: "אמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה" (שם לג א). ומספרת: "רבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי (היה נעמד בפני זקנים גויים א.ש.) אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו" (שם). פירוש הדבר: "ואמר טעמא (ההסבר מדוע נהג כך א.ש.) מפני שעברו עליהם בימיהם דברים רבים וידעו מנהג העולם ויש להם עצה ותועלת ביישוב העולם" (ר' חננאל בן שמואל בשיטת הקדמונים שם).
גם הרמב"ם פסק שיש לכבד את עצם הזיקנה גם של כאלה שאינם חכמים: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע"פ שאינו חכם עומדין לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו, ואפילו זקן כותי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו שנאמר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע" (רמב"ם תלמוד תורה ו ט). לדעה זו גם ניתן ל'שיבה' שיעור: "וכן מפני שיבה שהוא מופלג בזקנה דהיינו בן שבעים מצוה לקום מפניו" (טור יו"ד סי' רמד).
בעל ספר החינוך באר את טעם מצוות כבוד הזיקנה: "שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והבין קצת במעשי השם ונפלאותיו ומתוך כך ראוי לכבוד" (חינוך מצוה רנז). ואילו רבנו יהונתן מבאר שהעובדה שזכו לאריכות ימים מעידה שהקב"ה אוהב אותם ויש לעולם צורך בהם.
האמירה מראשית שנות השישים: "העולם שייך לצעירים" מייצגת תרבות שמקדשת את הנעורים. עבורה הזיקנה מייצגת עולם ארכאי, מקובע ושמרני, לא רלוונטי. עולם שיש בו חולשה פיזית מגבילה ויוצרת תלות.
ניתן לומר שהיחס לזיקנה ולנעורים מהווה אבן בוחן לתרבות. הזיקנה מייצגת את ניסיון החיים, את הערכים והמסורת, את ישוב הדעת וגם את החמלה וההכלה. הנעורים מייצגים את היופי, את הכוח הפיזי, המרץ, פתיחות וחידוש, וגם מידה מסויימת של הרפתקנות, ולפעמים גם קלות דעת וראיה דיכוטומית של 'שחור ולבן'.
היהדות מחשיבה את הזיקנה לכשעצמה, וגם משום שהיא מייצגת את החכמה. ה'זקנים' היוו את ההנהגה של עם ישראל כבר מאז גלות מצרים ועל כן משה מצטווה: "לך ואספת את זקני ישראל" (שמות ג טז). הזקנים מייצגים את רציפות המסורת שהם משמרים מ'אבות לבנים', "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו'" (אבות א א), שהיא מיסודות היהדות, אך גם את החכמה, הידע ונסיון החיים שצברו במהלך שנותיהם. ובמיוחד את ישוב הדעת שכל כך נחוץ להמשך בניינה של היהדות. כל אלה באים לידי ביטוי בהערכה ובכבוד אליהם.
בישראל דהיום הזקנים גם מייצגים את הדור שפעל ועשה למען המשפחה והמדינה. חלקו גם סבל את השואה ומלחמות התקומה ונטל על שכמו את נטל הקמת המדינה, בעוד שעל דור הצעירים חלה חובת הראיה להוכיח את עצמם. אין בדברים אלה כדי לשלול את הצורך במרץ הנעורים והחדשנות, אלא לשילוב נכון ומאוזן בין השניים: "רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', וכו'" (אוה"ק ח"ג עמ' ש"ס).
(אחרי מות תשפ)
