הפנדמיה – הפקת לקחים

את השפעות התפשטות נגיף הקורונה במהירות ברחבי העולם עוד מוקדם להעריך. באופן כללי, מגיפות בעבר סייעו לפתח תרחישים בכל הקשור למגפות עתידיות, התנאים להן ובמקרים רבים גם הדרכים להתגוננות מפניהן. כמובן שמגפות בעבר גרמו גם לתהליכים כלכליים, חברתיים וכדומה. כך גם הפעם עם נגיף הקורונה.
פרשת אחרי מות מתייחסת לאירועים שקרו בפרשת הקודמת. התורה מדגישה בפתח הפרשה "וַיֹּאמֶר ד' אֶל-משֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת…ולא ימות… בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל-הַקֹּדֶש" (ויק' ט"ז). לא ימות – בניגוד לנדב ואביהוא בני אהרון שהתקרבו מדי ולכן מתו. בכדי שלא ימות, מורה לו התורה כיצד לבוא את הקודש: "בזאת יבוא אהרן אל הקדש". האזהרה לאהרון הכהן, המזכירה לו את מות בניו, אינה לצורך קישור בין כניסה לקודש הקודשים למעשי בניו אלא על מנת להזכיר לו שהסכנה רצינית ומוחשית.
אדם הרוצה להתהלך בעולם בתבונה, צריך להפיק לקחים מהצלחות ומכישלונות. לא להיתקע בעבר, אלא לנסות ולפרוץ את מחסום אי הידיעה המפריד ביננו ובין העתיד. במקום האפשרות לביאה ספונטאנית – בְכָל עֵת – אל הקודש, במקומה – ביאה קבועה בכל יום הכיפורים. מעתה יש פרוצדורה קבועה – בְּזֹאת. יש מחיר להפקת הלקחים הזאת. ביטול הספונטאניות הוא המחיר. אך התמורה היא שהכל שמור יותר, קבוע ועל כן צפוי מראש. מה יש לעשות כדי שתקלה כזאת לא תתרחש בשנית?
'הפקת לקחים' היא פעולה מורכבת, יש לעשותה בחכמה. היא אינה יכולה למנוע את כל מה שהעתיד צופן בחובו, בכוחה למנוע כשל שאירע בעבר.
בהקשר זה דומני שיש לראות את מצוות פיקוח נפש המובאת בפרשה "ושְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם…" (ויקרא י"ח, ה'). דרשת חז"ל המפורסמת: "וחי בהם, ולא שימות בהם". הרמב"ן על אתר מרחיב בנושא: "|ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו…" (שם, ד'). המצוות שבפרשתנו מביאות לא רק לכדי חיים גשמיים, אלא אף לישוב מדינות. יש כאן מילוי של צורך בסדרי חברה, בשלום בין איש לרעהו.
אירוע טראומטי, דוגמת: פנדמיה, יש בו כדי לשבש את השגרה ולהשפיע על יכולת הרציפות התפקודית.
מגפות תוקפות את חולשות המבנים החברתיים שלנו. חכמינו היו קובעים "תעניות ציבור", כשמטרתן כפולה: תפילה לעצירת המפגע וגם הזדמנות לעצור ממרוץ החיים ולהטות את האוזן ואת הלב כדי להקשיב למסר שמועבר אלינו משמיים. משהו בהתנהגות שלנו טעון שיפור (רמב"ם, תעניות פ"א ה"א). עם כל זה, המידה חשובה. חז"ל דרשו בגמרא את הפסוק "כל ימי עני רעים", – זה שדעתו קצרה, ופירש רש"י: "משים לליבו ודואג על מה שעתיד לבוא עליו", "וטוב לב משתה תמיד"- זה שדעתו רחבה" ופירש רש"י: "ואינו משים לליבו דאגה כל כך" (סנהדרין ק' ע "א). הרי דווקא מי שאינו משים לליבו דאגה מופרזת מתקיים בו "וטוב לב משתה תמיד". המהר"ל מפראג בהתייחסו לפסוק "כי פחד פחדתי ויאתני, ואשר יגורתי יבוא לי" (איוב ג', כ"ה), כותב, "כי האדם בקל פועל בעצמו יותר ממה שיפעל בזולתו, כי כאשר הוא פועל בעצמו אין דבר מתנגד לו, לא כאשר יפעול בזולתו וכו'" (ח"א, ב"מ ל"ג ע"א). דהיינו, האדם מסוגל להחליש עצמו יותר ממה שיכול הזולת להחלישו. כעין זה כותב ר' יונתן אייבשיץ בחיבורו, "כי ברית כרותה ליראה ששואבת וממשכת הדבר ההוא אליו…והירא מאת ד' ממשיך כביכול את ד' אליו, והיינו ואשר יגורתי יבוא לי, כי הוא יגור מפני ד', והרי כביכול ד' משרה שכינתו עליו" (ערבי נחל פרשת ויצא דרוש ב').
היראה הטבועה באדם מושכת ושואבת אליה את החרדה כמגנט. להיות ירא מד' פירושו להפעיל את המגנט בכיוון המשיכה הנכון, המחזק ואינו מחליש. הרב סולוביצי'ק מספר: "אמר לי פעם אחת פסיכיאטר גדול: 'אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת 'ובכן תן פחדך' שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן הפחד הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן'. עניתי לו לאותו פסיכיאטר: 'רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים….יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות, אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את 'המחלה ההיא'….אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. ומכאן התפילה: 'ובכן תן פחדך, ד' אלוקינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת'. הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו" (על התשובה עמ' 140-141).
(אחרי מות תשפ)