האדם מחפש משמעות

מילה אחת גרמה לו להחליט להישאר בוינה עם הוריו, ולא לעזוב אותם ולהציל את עצמו

כוחה של מילה אחת.

ד"ר ויקטור פרנקל, יליד וינה, בן למשפחה יהודית גאה, יכול היה להציל את עצמו. הוא השלים את לימודי הרפואה ב- 1930, התמחה בנוירולוגיה ופסיכיאטריה, כיהן כפרופסור למקצועות הללו בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה, ובין השנים 1940-1042 כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים בוינה.

בספטמבר 1942 הועברו ד"ר פרנקל, רעייתו והוריו למחנה הריכוז טרייזין.

ד"ר פרנקל, מתוקף מעמדו ותפקידו, יכול היה להציל את עצמו. בידיו כבר הייתה אשרת כניסה לארצות הברית, אלא שהוא החליט להישאר עם הוריו, ולסייע להם ככל יכולתו.

לימים, כשכתב את ספרו המונומנטלי 'האדם מחפש משמעות' [שתורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים], המתאר את חוויותיו ותובנותיו כאסיר ושבוי במחנות הכפיה וההשמדה, הוא כתב שם בין היתר שמילה אחת גרמה לו להחליט להישאר בוינה עם הוריו, ולא לעזוב אותם ולהציל את עצמו על ידי הגירה לארה"ב.

פרנקל היסס והתלבט כיצד עליו לנהוג בסיטואציה הקשה אליה נקלע. השיקולים היו כבדי משקל לכאן ולשם. בסופו של דבר מה שגרם לו להחליט להישאר הייתה מילה אחת- 'כַּבֵּד'.

באותו היום בו הגיעה אליו אשרת הכניסה המיוחלת לארצות הברית, אביו מצא בין שרידי בית הכנסת שנשרף בוינה אבן אחת מתוך לוח גדול שהיה מוצב בבית הכנסת, ובו היו חקוקות עשרת הדיברות. מתוך הלוח הזה, בין ההריסות, נמצאה אבן אחת ועליה המילה- 'כַּבֵּד', מתוך הפסוק- 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ'.

המילה הזו גרמה לפרנקל להישאר בוינה, לסעוד את הוריו, ומאוחר יותר לעבור באופן אישי את כל תלאות השואה, בה איבד את מרבית בני משפחתו.

ד"ר ויקטור פרנקל, ניצול השואה [שנפטר בשנת 1997 בגיל 92 בוינה] שחיבר במשך השנים 32 ספרים העוסקים בנפש האדם, קיבל 29 תארי 'דוקטור לשם כבוד', הרצה ב- 209 אוניברסיטאות ברחבי העולם, וזכה לעיטורים רבים, בחר לתת לספרו המפורסם ואולי גם החשוב ביותר את השם המבטא את הכל- 'האדם מחפש משמעות'.

המילה הזו, יש בה כדי להבין את כל תפיסת עולמו הערכית, המוסרית והמקצועית של פרנקל, שעוצבה ביתר עוז בעקבות מה שעבר עליו, ואת מילת המפתח שעזרה לאנשים לשרוד ולהשתקם- 'משמעות'.

אנשים שידעו לחבר בערכיהם ובאישיותם את שתי המילים הללו- 'כבוד' ו'משמעות', במובן הרחב והעמוק שלהן, השכילו לתת לחייהם מימדים של תקווה, אנושיות, ועין טובה.

המילים הללו- כבוד ומשמעות, היו נכונות לא רק לשעתן ולתנאים הקשים של אז. הן רלוונטיות לכל אדם ובכל עת כדי לרומם אותו מעל הרגע ומעל הקושי העכשווי, אל פסגות של אמונה ונאמנות, תקווה ואופטימיות, לקיחת אחריות ועשייה משמעותית.

(יתרו תשפ"ב)