נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֺנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר, בַּמִּדְבָּר." (ויקרא ט"ז כ"א- כ"ב)
מנעוריי עורר בי אירוע זה שאלות ותמיהות. מה פשר בחירת שעירים דווקא וההגרלה ביניהם? כיצד יש להבין את אקט "העברת" החטאים מאדם/קהילה והנחתם על ראשו של בע"ח? מהו "עזאזל" ומדוע קיצו של השעיר: דרדור מצוק במדבר, חייב להיות כזה? צר לי עבור השעיר המקראי, שחווה (בדמיוני) את העולם כאכזר ולא צפוי, ונותר עומד מולו הלום, מנוצל ונבגד.
את נקודת מבטו של ה'שעיר לעזאזל', גם אנו מאמצים מעת לעת. בחדר הטיפולים אני פוגשת אנשים, נשים וטף החשים שהם נושאים על גבם את עוולות המשפחה והחברה ונענשים על לא עוול בכפם. דבריהם מעוררים לא אחת, הזדהות, חמלה והערכה, אולם בסגנון חשיבה שכזה כרוכה מלכודת – אדם הרואה עצמו כ'שעיר לעזאזל' גורלו שרירותי וחתום.
קריאה חדשה בפסוקים חושפת בפנינו שחקן מפתח, שיכול לסייע בהבנת הסיטואציה ואף לשמש מנוף ומנוע בתהליך הטיפולי. כוונתי לַ'איש העִיתי', המלווה את השעיר אל מותו.
מיהו אדם זה ומה משמעות שמו?
הרשב"ם פירש: " איש הבקי בדרכים ובמדברות ורגילין בכל עת ששולחין אותו".
בגמרא נדרש: "איש עתי- שיהא מזומן" (יומא ס"ו ע"ב).
לדברי החזקוני: "נמצא במדרש: עתי – שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה…"
ובזוהר (חלק ג' ס"ג:) "…שאותו איש עתי היו בו סימנים מיוחדים: שעינו אחת גדולה מחברתה, וגבות עיניו מתכסין בשערות רבות, ועינו כצבע גוון כחול שבו כוחלים העיניים, ולא היה מסתכל ישר, ועי"ז היו יודעים שהוא האיש המיועד…"
איש מיוחד, פיסית ונפשית, היה האיש העיתי. אדם היודע מִדבר, בדידות, מסע ואובדן מהם, אדם הצמא לרוחניות ובוחר לחיות חיי שליחות ומשמעות.
להמרת נקודת המבט של "שעיר לעזאזל" בזו של "איש עיתי" – השלכות מהפכניות. כעת, אל מול קושי, לא נהיה הקרבן של הנסיבות, אלא – אנשים שלוחי מצווה. לא נלַקח חסרי אונים אלא ניקח תפקיד ואחריות ומִנְעָד רגשותינו כלפי המציאות יתרחב ויתהפך, מחוויית הלם ונבגדות, לתחושת השלמה, חיוּת, ואולי אף זכות וכפרה.
(אחרי מות תשפ)
