הדברים שלא שמנו לב אליהם במעמד הסנה הבוער

מעמד הסנה הוא דבר ה' הראשון אל משה – אבי הנביאים ומוריד התורה. ממילא, דרשות חז"ל מתייחסות לפרטי הפרטים של המעמד, כמסמלים את המשך דרכו של משה.

כך למשל בדרשה לצירוף המילים "לבת-אש": "וַ֠יֵּרָ֠א מַלְאַ֨ךְ ה' אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה" (שמות ג: ב).

"בלבת אש – כדי ללבבו שיבא לסיני ויראה אותם אישות ולא יתירא מהן" (שמו"ר שנאן, ב ה).

הלבה הוא הליבוב- חיבוב/היכרות. יש ללבב את משה ולחבב עליו את האש. איזו אש? האש של הסנה היא הכנה ל'אִשּׁוֹת' לאש המחכה לו במעמד הר סיני. הזיקה בין סנה-סיני אינה רק לשונית: בשתיהן ה' נגלה אל משה מתוך האש. ההתגלות בסיני היא תכלית שליחותו של משה, ושליחות זו מתחילה כאן – בסנה.

התייחסות לפרטים שבמעמד הסנה כמבטאים את שליחותו של משה, יש גם בדרשה הבאה בשמו"ר (ב, ו), המתמקדת בסיבה שבגללה נבחר להנהיג את ישראל:

"ויאמר משה אסרה נא ואראה. ר' יוחנן אמר: ג' פסיעות פסע משה באותה שעה, שנאמר: 'אסרה נא ואראה'. רשב"ל אמר: פניו הלך לאחריו והביט. 'וירא ה' כי סר לראות' – כיון שהביט בו הקדוש ברוך הוא, אמר: נאה זה לרעות את ישראל. אמר ר' יצחק: 'כי סר לראות' – אמר הקדוש ברוך הוא: סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים, לפיכך ראוי להיות רועה עליהם. מיד: 'ויקרא אליו א-להים'".

נשים לב לקריאה החז"לית: ר' יוחנן סופר את המילים – אסורה, נא, ואראה, ולכן מסיק שיש שלוש פסיעות. רשב"ל ור' יצחק דורשים משמעויות שונות של המילה סר, ואת משחק המילים לראות-לרעות: על פי דברי רשב"ל, ה' ראה שמשה סר: לא הלך באופן הרגיל (שהרי לסור הוא גם להתרחק: סור מרע), ויש לו יראת כבוד כלפי המראה הפלאי, ולכן – לרא(ע)ות. עצם העובדה שמשה מבחין בפלא, ומרגיש שיש כאן משהו מעורר יראה – הופך אותו לראוי לרעות את ישראל (עפ"י הנוסח בדפוס וילנא נראה שה' הוא שהביט, ואכמ"ל).

עפ"י ר' יצחק המילה סר קשורה ל'סר וזעף'. לצער שיש למשה על ישראל במצרים, ויש לקרוא כך: כי – בגלל ש – סר (וזעף…), לכן, לרא(ע)ות.

מעמד ההקדשה של משה לנביא ולמנהיג, מאפשר למשה להתוודע בהדרגה אל השליחות הצפויה לו – בלבת אש, ומאפשר לקב"ה לבחון את יחסו הראוי של משה אל הקודש ברגע שהוא נגלה בפניו, ואת יחסו אל צער עמו – בעבר בהווה ובעתיד. חז"ל מאפשרים לנו להיכנס בסוד הרגע.

(שמות תשפ"ב)