העם שוב מתלוננים, ומשה לא יכול עוד לשאת את משא העם. בתגובה, מצווה עליו הקב"ה למנות לצידו 70 זקנים. המדרש (במדב"ר טו) מתאר את המינוי כחיובי מאוד: "'וירדתי ודברתי' להודיעך שיום מנוי הזקנים היה חביב לפני הקדוש ברוך הוא כיום מתן תורה שכתוב בו (שמות יט) "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם" אף במנוי הזקנים כתיב שם ירידה".
מדוע יש במינוי הזקנים משום מתן תורה?
"למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר, ונתן לו שכר השמירה. אחר זמן אמר לו השומר: איני יכול לשומרו כולו לבדי, אלא הבא עוד אחרים שישמרו עמי. אמר לו המלך: נתתי לך את הפרדס כולו לשומרו, וכל פירות שמירתן – לך נתתי. ועכשיו אתה אומר הבא לי עוד אחרים שישמרו עמי. הריני מביא אחרים שישמרו עמך, והוי יודע שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי, אלא מתוך שכר שנתתי לך משם הן נוטלין שכרן".
המלך שכר שומר למשרה מלאה. אם מובאים עוזרים לשומר שחולקים עימו את המשרה – הרי ששכר המשרה יתחלק גם הוא. והנמשל: "כך אמר הקב"ה למשה: כשאמרת לא אוכל אנכי לבדי לשאת, אמר לו הקב"ה: אני נתתי בך רוח ודעת לפרנס את בני, ולא הייתי מבקש אחר, כדי שתתיחד אתה באותה גדולה. ואתה מבקש אחר. תדע שמשלי אינן נוטלין כלום, אלא (במדבר יא) 'ואצלתי מן הרוח אשר עליך'".
שכרו של משה הוא רוחני – הרוח השורה עליו. ברגע שמובאים הזקנים לעזרתו, הם יזכו למעלה רוחנית ולרוח ה' ממש כמו במתן תורה – ו"על חשבון" הרוח והמדרגה של משה.
האמנם רוח היא כמו חומר? וכי אין היא אינסופית? המדרש מבהיר שהנמשל בכל זאת מסתיים אחרת מן המשל: "ואעפ"כ משה לא חסר כלום, שלסוף ארבעים שנה אמר לו (שם כז) "קח לך את יהושע בן נון ונתתה מהודך עליו" מה כתיב (דברים לד) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו", אמר הקב"ה: בעוה"ז נתנבאו יחידים, ולעוה"ב כל ישראל נעשין נביאים. שנאמר (יואל ג) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם וגו'".
מהי ההוכחה לכך שרוחו של משה נשארה במלואה? עצם העובדה שהוא ממשיך להעניק ממנה לתלמידו יהושע. זה בתורו – מלא רוח חכמה ואינו חסר דבר. הוא בתורה יעביר את הרוח לזקנים, וזקנים לנביאים, ומשם לעם ישראל כולו, שיהיו מלאים רוח ה'.
(בהעלותך תשפ"ב)