איך נראים בתי הכנסת באתיופיה?

התפילה היא פעולה שמחנכת את האדם לקבל מאלוקים את הכל. המחשבה שאני מוסר משהו לאלוקים היא מחשבה שאני לא מרוצה מהמתרחש בעולם

פרשת ואתחנן צמודה תמיד לשבת שאחרי ט' באב, ועל שם ההפטרה שלה נקראת שבת זו גם "שבת נחמו". ההפטרה המקורית של פרשת ואתחנן היא בכלל בספר ירמיהו, שם נזכרת תפילתו של ירמיהו על ירושלים. על פי חלק מהדעות, הפטרה זאת נבחרה כהפטרה לפרשת ואתחנן כנראה בגלל הקרבה בין פתיחתה; "ואתפלל אל ה'", לפתיחת הפרשה ב"ואתחנן אל ה'". כלומר, החיבור הוא תפילה. לפי זה נראה שתפילה איננה נחמה ונחמה איננה תפילה. פירושה של 'נחמה' לפי המילונים הוא: עידוד, הפגנת הצער או האבל על ידי ניחומים, גאולה ובשורת גאולה מצרה. לפיכך, לתפילה ולנחמה יש פונקציות שונות? לפני שנעסוק במשמעות התפילה בעולם האתיופי נשאל שאלה נוספת: "נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם"- האם פניה זאת היא אל הנביאים; 'נחמו את עמי', או לעם – 'עמי התנחמו, קבלו תנחומים'? אל מי מופנית הדרישה?

באחת הפעמים פנה אליי תלמיד ישיבה ושאל: "היה לכם תנ"ך באתיופיה? התפללתם? יש לכם את התורה שלנו?" שאלותיו הזכירו לי סיפור שהתרחש בשנות החמישים, כשאדמו"ר חרדי‐אשכנזי שאל את הרב עובדיה יוסף: "האם יש לכם את התלמוד שיש לנו?" הרב עובדיה השיב לו: "וכי איזה תלמוד יש לכבודו? התלמוד הבבלי, לא? אם כך, לכם יש את התלמוד שלנו". כל הסיפור הזה מצביע על בורות. אני מאמין ששום דבר רע לא נעשה באופן מכוון, אלא מתוך בורות וחוסר הבנה האחד את השני.

בבתי כנסת באתיופיה אין כיסאות או ספסלים, המתפללים נהגו לעמוד כל זמן התפילה על רגליהם. שאלתי את סבי ז"ל על המנהג, והוא הסביר שעל פי המקורות ישנו איסור להיכנס למקום קדוש עם נעליים. בית כנסת באתיופיה נקרא "מסגיד", "בית מקדס" או "יצולות בית". האנשים התייחסו לבית הכנסת ביראה, כאל מקדש ממש. האנשים בכפרים דרו בבקתות, אבל בית הכנסת בכל מקום היה בניין אבנים, גדול מאוד, מבנה יציב ומכובד הבולט בצורתו והיה אפשר לזהותו מרחוק. בכפרים הגדולים נבנה בית הכנסת במרכז הכפר. בית הכנסת נראה מרחוק על פי קדרת החרס האדומה המונפת על מוט שבלב גגו. סבי נהג לומר כי מי שבא להשתתף בתפילה ממקום רחוק שכרו גדול מאוד; מרחקים גדולים הינם יתרון. מבנה בית הכנסת מחולק לשלושה חלקים: חצר בית הכנסת, היכל בית הכנסת ו"קדסתא קדוסן" (קודש הקודשים). לקודש הקודשים נכנסים אך ורק הכהנים ושם גם מונח ספר ה"אורית" (תורה). הציבור התכנס בהיכל. התפילה היתה בעמידה ונמשכה שעות ארוכות, ומשום כך נהגו אנשים רבים לשאת מקל הליכה שעליו נשענו כשהתעייפו מהעמידה הממושכת. בכל תפילה יש השתחוויה וכריעה לפני הקב"ה בדומה ליום הכיפורים. בתפילה שיש בה בקשת כפרה ספציפית, היה המתפלל משתחווה השתחוויה מלאה, הווי אומר, שכיבה על הבטן ופרישת הידיים על הרצפה.

שאלתי פעם את דודי דניאל מנגשה ז"ל שהיה תלמיד חכם גדול, האם מטרתנו בתפילה לקבל מא-לוהים או למסור לא-לוהים? האם התנועה היא מהאדם לא-לוהים או מהא-לוהים לאדם? הוא ענה לי "כל מי שחושב שהוא מוסר משהו לא-לוהים זאת חוצפה גדולה. אנו רק מקבלים ממנו". לפי דניאל התפילה היא פעולה שמחנכת את האדם לקבל מא-לוהים את הכל. המחשבה שאני מוסר משהו לא-לוהים היא מחשבה שאני לא מרוצה מהמתרחש בעולם. יותר מאוחר מצאתי סימוכין לדבריו אצל הרש"ר הירש, שכותב: "כל משמעות התפילה כך: " "לא פללתי – "פלל" קרוב ל"בלל" להחדיר אל החומר דבר מבחוץ, וכך ליצור ממנו חומר אחיד. כ"בלל" בהוראה מוחשית כן "פלל" בהוראה רוחנית. להביא יסוד רוחני אל חוג רעיונות או נסיבות, להחדיר אליהם רעיון, אמת, עיקרון וכו'.לחבר ולאחד אותם על ידי היסוד שהוכנס אל תוכם. מכאן "פלל" מעשה השופט, המביא חוק ומשפט אל תוך הדברים, וכך הופך את הריבוי לאחדות" (סידור התפילה).

אז סוף כל סוף הבנתי את המשמעות העמוקה שיש בתפילה במשמעות זאת. התפילה היא נחמה ונחמה היא תפילה. התפילה מיועדת לא רק לשינוי המצב אלא בעיקר לקבלתו. תחושת הנתק והעיזבון הופכת לקרבת א-לוהים לי טוב. עצם הקירבה, החיבור והאחדות לקב"ה הוא הנחמה הגדולה ביותר. סבתא שלי, כמו הרבה סבתות אתיופיות אחרות, שאיבדה שישה מילדיה, הייתה מסוגלת לקבל את הכל ולהישאר במצב נפשי נורמאלי בידיעה שהכל מריבונו של עולם. לפי זה התפילה של משה רבינו להיכנס לארץ ישראל היא הנחמה הגדולה ביותר ולא משנה אם הוא קיבל את מבוקשו או לא. עד כמה אנו זקוקים, במיוחד בתרבות המערבית הדוגלת שהכל מגיע לי, לתפילה מעין זאת היום…

(ואתחנן תשפ"א)