איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורה"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ד', ל) – אין לך דבר גדול מן התשובה: מעשה שהיו רבותינו ברומי רבי אליעזר, ורבי יהושע ורבן גמליאל. וגזרו סנקליטין (=חֶבֵר השרים) של מלך לומר 'מכאן ועד שלושים יום – לא יהיה בכל העולם יהודי!'. והיה סנקליטו של מלך (=אחד משרי המלך) ירא שמים. בא אצל רבן גמליאל וגילה לו את הדבר, והיו רבותינו מצטערים הרבה. דברים רבה ב', כד.
על אף שבדרך הפשט פרשת התשובה שב'ואתחנן' עוסקת בעם ישראל, בחר המדרש להדגים את עצמתה של התשובה דווקא באמצעות סיפורו תשובתו של גוי – אחד משרי רומא, שלאחר שישב במועצת חכמי רומא שגזרה גזירת שמד על כל היהודים, יראת השמים שהיתה בו גרמה לו ל'שנות כיוון' ולפעול למען ישראל. מתוך עיון בהמשך הסיפור ננסה לעמוד על המאפיינים היחודיים של פרשת התשובה – כפי שהם באים לידי ביטוי במדרש:
'אמר להם [לחכמי ישראל] אותו ירא שמים: 'אל תצטערו! מכאן ועד שלשים יום – אלהיהן של יהודים עומד להם!'. בסוף כ"ה ימים, גילה לאשתו את הדבר. אמרה לו: 'והרי שַלְמוּ (=עברו) עשרים וחמשה ימים!'. אמר לה: 'עוד חמשה ימים…'. (דברים רבה, שם).
כל הקורא חלק זה של הסיפור, וודאי שואל את עצמו – מה ראה אותו שר 'לנחם' את חכמי ישראל בקובעו כי וודאי אלהי ישראל יהיה בעזרם? וכי סבר כי לולא נחמתו לא ידעו חכמי ישראל כי ה' יכול להושיעם? והרי סביר להניח כי מהשר הרומאי ציפו חכמי ישראל דווקא לסיוע מוחשי – ולא לשיחת 'חיזוק' רוחנית!
'והיתה אשתו צדקת ממנו, אמרה לו: 'אין לך טבעת [של רעל]?! מוץ אותה, ומות – וסנקליטין נִטַל עליך שלושים ימים אחרים – והגזירה עוברת'. שמע לה, ומץ את טבעתו – ומת [ונתבטלה הגזרה]. שמעו רבותינו, ועלו אצל אשתו – להראות לה פנים [ולנחמה]. אמרו רבותינו: 'חבל לספינה שהלכה לה – ולא נתנה המכס' כלומר: 'הצדיק הזה לא מל' '. (דברים רבה, שם).
חלק זה של הסיפור, אף הוא מעלה תמיהה גדולה. אחרי כל מסירות נפשו, מה ראו חכמינו לומר בפני אשת השר, שחבל שהשר לא יזכה להגיע למקום אליו יכל להגיע בעולם הבא (בלשון המשל: חבל שהספינה עשתה את כל הדרך) בגלל שלא עבר ברית מילה (בלשון המשל: שלא נתנה מראש את המכס – את המס אותו יש לשלם בכדי להכנס ליעד)?
'אמרה להן אשתו: 'יודעת אני מה אתם אומרים, חייכם, לא עברה הספינה עד שנתנה מכס שלה'. מיד נכנסה לתוך הקיטון (=חדר פנימי), והוציאה להן קופסא שהיתה המילה בתוכה, וסמרטוטים מלאים דם נתונים עליה. קראו עליו רבותינו המקרא הזה "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם – כִּי לֵאלֹקים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה"… מהו 'מאד נעלה'? – זה נתעלה מאד מאברהם!' (דברים רבה, שם).
נראה כי חז"ל בחרו דווקא בסיפור תשובה זה, בכדי להדגים בסיפור אנושי-אישי את המאפיינים של תהליך התשובה הלאומית, אותה מתארת פרשתנו. המצב הראשוני הוא הנפילה הגדולה: "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים… וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן" (דברים ד', כז-כח). כנגד הנפילה הגדולה בחרו חז"ל דווקא בדמותו של השר הרומי הנכרי, המצוי בשפל המדרגה האנושית הנמוכה ביותר – שותפות בפורום המחליט להשמיד את עם ה'.
השלב הראשון המופיע בפרשת התשובה, הוא השלב של "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם, כט). דווקא בהיות האדם "שָּׁם" – מתוך מאיסתו בתחתית המוסרית אליה התדרדר, נכנס באדם הרצון לשינוי, לדרישת ה' – נכנסת בו 'יראת שמים'. המדרש מלמדנו שתהליך אמיתי של תשובה לא יכול לנבוע אך ורק מנקיפות מצפון מוסריות-אנושיות. ללא 'יראת שמים', ללא בקשת ה' – תמיד ימצא האדם פתח להישאר בחטאו, תוך שהוא מטהר את השרץ בק"נ טעמים.
עם זאת, למרות שיראת השמים של השר הביאה אותו לנסות ולסייע לישראל, בשלב זה נראה ש'שיחת החיזוק' שלו, היא למעשה ניסיון להטיל את האחריות על הצלת ישראל על ה'. בכך מנסה השר להימנע מנטילת אחריות אישית על המאורעות, מתוך תקווה שלא יהא עליו לשלם את המחיר המלא של התשובה. השר עדיין לא הגיע לשלב השני של התשובה – לשלב של "וּמָצָאתָ – כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (שם, כט).
תפקידה של אשת השר הוא ללמד את בעלה ש'מציאת ה' ', כרוכה בהבנה שהתשובה אינה רק רגש פנימי של חרטה, היא אינה רק תחושה של 'יראת שמים' וזריקת האחריות כלפי שמיא – אלא הנכונות לשלם את המחיר במלואו, לעיתים אף במחיר של "בְכָל נַפְשֶׁךָ". תשובה אמיתית על חטא המרגלים, איננה העפלה מיידית להר מתוך ניסיון רדוד למחוק את שהיה – אלא מוכנות למות במדבר במשך ארבעים שנה, ורק מתוך כך לזכות מחדש בארץ ישראל. תשובתו של דוד על חטא בת-שבע, אינה מתבטאת ברגש זמני של חרטה על העבר, אלא כרוכה במוכנותו לוותר על המלוכה – כפי שעשה במהלך מרד אבשלום, שכן רק וויתור זה הוא שהשיב לדוד את הזכות למלוך על ישראל.
משמסר השר את נפשו על התשובה, לכאורה היתה ראויה תשובתו להתקבל במלואה. ועדיין, למדנו מדברי החכמים בבית האלמנה כי ב'יראת שמים' וב'מסירות הנפש' אין די בכדי להגיע ממש "עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם, ל) – שכן משמעות הגעה זו היא עד ה' אלוקיהם של ישראל. לא במקרה בהמשך פרשת התשובה מודגשת מעלתם ויחודם של ישראל: "כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ… וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם… הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (שם, לא-לד).
הנצרות והאיסלם המחישו כי רגשות דתיים עמוקים ('יראת שמים') ומוכנות למסור עליהם את הנפש, אינם מבטיחים כשלעצמם את עלייתו המוסרית של האדם. לעיתים דווקא המעשים הנוראיים ביותר, התרחשו תחת הדגל של מסירות הנפש למען האל. אך משהגיע הנוכרי לשלב השלישי של פרשת התשובה, והכיר בהתגלות ה' דרך עמו, נפתח השער לספינתו, ועל אף שמתחילה נוכרי היה, וזר לאלוקי ישראל – תשובתו הביאה אותו עד למדרגה הגבוהה ביותר, הגבוהה אף ממעלתו של אברהם – ממש "עד ה' אלוקיך".
(ואתחנן תשסז)
