הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בבואנו לכתוב על אודות השבת הקודמת לתשעה באב, נוטה הלב באופן טבעי לגעת בנושאים חשובים, אך כאלה שאנו רגילים לעסוק בהם תדיר. קשה להתעלם מהרלוונטיות של פסוק כג מהפטרת חזון, או לדבר על הפן של משפט הצדק והצדקה החיוניים כל כך בבנין האומה ושיבת ציון. אולם, לאור התמורות הקשות באקלים הציבורי בחברה בה אנו מצויים, ולאור הקריאה המהדהדת של ישעיהו הנביא לתיקון חברתי ראוי, דומני שחובה להתמקד בפן מביך למדי של התת-תרבות שהתפתחה במרחבנו בשנים האחרונות.
אחת המחאות החריפות אותה מביע הנביא בהפטרת חזון כלפי ירושלים היא "צדק ילין בה, ועתה מרצחים". עמוס חכם, חתן התנ"ך הנודע והמבאר של ספר ישעיהו במהדורת "דעת מקרא" של מוסד הרב קוק נתן ביאור קולע לפסוק זה, בהסבירו שהכוונה היא שבעוד בעבר הצדק היה לן בעיר, במטפורה לנוכחות מתמדת, הרי שכעת העיר מלאה ברוצחים בלילות. העיר התלכלכה, ואין אפשרות לאנשי תרבות לשהות בה באישון ליל. מדוע החשש כל כך גדול? הרשב"ם (שמות כ, יב) מחדד ומסביר שהסיבה לכך היא בשל אופי פעולת הרצח: "כל רציחה – הריגה בחינם היא בכל מקום". תת-תרבות של רצח על סתם, על לא דבר, השתלטה על העיר. אימה ופחד, העדר שלטון החוק, משקפים בעיני הנביא את מצבה החברתי העגום של עיר שאין בה יראת שמים.
הזילות החמורה בחיי האדם משקפת יותר מכל את הצביעות ואת הדו-אנפין של חברה, שבשעות היום רואה בעצמה מודל לחיקוי, עושה רושם של הירארכיה משפטית ברורה, אך קלונה מתגלה עם חשיכה, בזמן שכל השרצים יוצאים ממחבואם ומגלים שלא די שאין עליהם מרות, כי אם הם אלה שמשליטים את מרותם על גורמי האכיפה והשלטון (ראו פסוקים כא-כג).
במקביל למבחן של המנהיגים, המורמים מעם, חובה לבחון את עוצמתו הרוחנית של העם, את סולם הערכים שלו, את המוטיבציה הערכית שלו. מי שנכשל במבחן התוצאה של העיר ירושלים בימי החורבן הראשון היו לא רק המנהיגים הגדולים, אלא העם עצמו. נכון הוא שהמנהיגים נדרשים לשלם את המחיר הציבורי, בעיקר בגלל הכח שהיה להם להשפיע השפעה חיובית, להציל את העם מעצמו. אולם, כל זה איננו פוטר את העם מאחריות למצבו. בדומה לכך, כולנו מכירים את דינו של הרוצח בשגגה, שנתבע לנוס את עיר המקלט עד מות הכהן הגדול. אמנם, נכון הוא שהכהן הגדול נדרש לשלם את מחיר חוסר הזהירות שנעשתה תחת חסותו, ולכן היה חשש של ממש שהרוצחים בשגגה יתפללו למותו בטרם עת. אולם, כל זה לא פטר את הרוצחים הללו מלרצות את עוונם. גם הם אחראים, ואסור לנו כחברה לשכוח זאת.
אם כן, מהם הכלים המצויים בידי החברה בכדי להתנער ממציאות מקולקלת ומושחתת זו? שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר בקרב הציבור מהלכת אווירת יאוש לנוכח דמותם של מנהיגיה ואוכפי שלטונה, אם מחמת תהיות מהותיות על כוחותיהם, יכולותיהם ורצונם לשנות את האקלים הציבורי, ואם מחמת המציאות השלטונית-כלכלית, שאיננה מתעדפת כראוי את צרכי החברה, וממעיטה פעם אחר פעם את היכולת של גורמי האכיפה להיות כח משמעותי ברחובות העיר.
אמנם, הכלים הציבוריים מוגבלים ביותר, אבל, נדרשת עשייה חיובית של צדק ויושר, חינוך והעצמת הערכים המסורתיים שמלווים את האומה מיום היווסדה. כך לדוגמה דבריו של מאור הדורות הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ט, ג-ד):
"מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה… בתעניות מחלקים מזונות לעניים, וכל תענית שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים, הרי אלו כשופכי דמים. ועליהם נאמר בקבלה 'צדק ילין בה ועתה מרצחים'…".
חשוב לשים לב שהרמב"ם לא הותיר את המלאכה לאילי-הון פילנתרופים כאלה ואחרים, ואף לא לעמותות פרטיות, כי אם על העם ככלל. האחריות לנדכאים ולחלשים איננה רק אחריות ממשלתית, ואיננה רק אחריות של "משוגעים לדבר", צדיקים ורבי מעש ככל שיהיו. זו אחריות של העם. הרמב"ם קורא להעצמת פעולתו של המגזר השלישי, פעילות שמוכרת ומבוססת בעולם כולו, ואצלנו מצויה עדיין בחיתוליה.
שנית, חשוב להכיר במגבלות התקציביות בהם מצויים גורמי האכיפה, ולחשוב על אפשרויות להתעלות מעל מגבלות אלה. התנדבות לשיטור קהילתי ולמשמר האזרחי, הגם שכוחה מוגבל, עשויה להיות תשתית מינימלית לנוכחות של גורמי אכיפה ברחובות. זו גם יכולה להיות סנונית ראשונה לפתרון בעיית ההשתמטות המסיבית, המכלה כל חלקה טובה בנוער הישראלי. בצד זאת חשוב לבסס ולהעמיק אכיפה חזקה יותר של האיסורים למכירת מוצרי טבק ואלכוהול לנערים ונערות, שכולנו רואים בעינים כלות בימי החופש את נוכחותם במרכזי הערים האפלים והקודרים. חקיקה שתאסור פעולות נפשעות, בזויות ומדרדרות של זנות (כיום אין בארץ חקיקה שאוסרת פעולות כאלה), בתוספת העמקת האכיפה על איסורי הסחר בנשים יכולים לסייע סיוע של ממש בניקוי רחובותינו. הפניית משאבים משמעותיים להדרת ארגוני הפשע המאורגן מהחיים הציבוריים, ובכלל זה מאמץ תקשורתי להתעלות מעל הטמטום והרדידות של הפיכת פושעים לסלבריטאים, פעולה שהופכת את אחרוני שומרי החוק ליצורים נרפסים ודחויים בעיני עצמם – כל אלה יכולים לתרום תרומה נוספת לנו כאזרחים, לחיות חיי בטחון ושלווה בסיסיים.
העמקת הקנסות וצווי הסגירה על "מקומות בילוי" להם היסטוריה ארוכה של פורענות בתחומי אלימות ושיכרות של נוער תטיל את האחריות על בעלי ההון, שצוחקים כל הדרך אל הבנק לנוכח ההזדהמות והסיאוב של צעירינו. אכיפת האיסורים על נהיגה בשיכרות בקירבת מועדונים, והעמקת הקנסות והשלילה על נהיגה פרועה ומסוכנת יסייעו עוד בפיתוח אלקים זה (וגם יכניסו לקופת המדינה את הממון הזעום הנדרש ליישום תכניות אלה). הכפלת ושילוש העונשים על גילויי אלימות, סמים ודומיהם בקרב צעירים תרתיע יותר ויותר את הפושעים המועדים. נכון הוא שלא די בכל אחת מהפעולות הללו בנפרד, והן צריכות לקבל ביטוי חזק מכל המישורים של העשייה הציבורית, ובכלל זה העצמה של סמכויות כוחות האכיפה, סלידה תקשורתית גואה והולכת מכל התנהגות פסולה, כמו גם נוכחות מסיבית של המשטרה וגורמי אכיפה אחרים בכל איזור שמועד לפורענות. יש תקדימים לכך בעולם, כאשר חברה רצתה ובחרה בדרך אחרת. נכון הוא שבאותם מקומות השיטור היה נתון תחת מרות מוניציפלית, הווה אומר, המשטרה שירתה במישרין את רצון הבוחרים, אולם במדינה קטנה כמו שלנו יש אפשרות שגם המשטרה הארצית ונציגינו בכנסת ישרתו אותנו כחברה. המסר צריך להיות חד וברור – אנו כחברה מקיאים את ההתנהגות הנפשעת שפשתה בנו, אנו כחברה סולדים מהתופעות המזוויעות שמתגלות בקרבנו, ואנו מוכנים לשלם מחירים כבדים לטובת טיהור האקלים החברתי שלנו, ולטובת יצירת תשתית תרבותית חיובית בארצנו.
זו חובתנו כחברה, ולא רק חובתם של מנהיגינו. זו צריכה להיות קריאתנו הציבורית, שתכתיב את מצע המפלגות שלנו, וזו הסוגיה הבוערת ביותר על סדר יומנו, בצד כל הסוגיות האחרות, חשובות ככל שיהיו. אם לא נהיה חברה נקייה, ערכית ונורמלית, אם לא נהיה בני אדם, אין לנו לדבר על ערכים מוספים של רוח ותורה. דרך ארץ קדמה לתורה. "לעולם יהא אדם…", ואחר כך – "ירא שמים בסתר ובגלוי". קודם אדם, קודם חברה.
(דברים תשסח)
