פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)כמו בומרנג, חוזרת אלינו מדי שנה בתקופה זו אחת השאלות העתיקות ביותר, שמהדהדת בעולם היהודי מזה אלפי שנים, שאלתו של הנביא זכריה (ז, ג): "האבכה בחודש החמישי, הִנָזֵר כאשר עשיתי זה כמה שנים"?
בני ישראל שבו מן הגולה לארץ ישראל. כוהנים עומדים על משמרתם. לוויים נותנים קולם בשיר. שגשוג כלכלי. והיהודים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וממשיכים לקיים בדבקות את המנהג היהודי הישן. הם ממשיכים לבכות. והנביא עומד ותמה: "האבכה בחודש החמישי כאשר עשיתי זה כמה שנים?" האמנם עלינו להמשיך ולבכות כדאשתקד? האין זו רמייה? אחת בפה ואחת בלב?
כך בימים ההם, כך בזמן הזה. רבבות האנשים, כ"צאן אדם", שיצעדו גם השנה בחוצות ירושלים בתשעה באב, ידברו בעיר "האבלה מבלי בניה" (על כחצי מיליון ויותר תושביה), והחרבה ממעונותיה (על מאות המגדלים, הגשרים, ורבבות יחידות הדיור שנבנו ונבנות בה באלה הימים), והשוממה מאין יושב(?). מעל, ישמעו אולי המקוננים את קול מטוסי הקרב של אחד מחילות האוויר החזקים ביותר בעולם. אם ייקחו לידם עיתון, ילמדו לדעת שהם חיים באחת ממעצמות הגרעין שמהווה מושא קנאה לרבות ממדינות העולם, שהם חיים באחת מבועות הבורסה הפורחות שמהווה מקור משיכה למשקיעים מכל העולם. שמדינת ישראל הקטנטונת ניצבת במקום גבוה מאד בפסגת המדינות המשגשגות בתבל, הרבה לפני מעצמות כלכליות ואנושיות, עתירות משאבי טבע ואוכלוסייה כמו סינגפור ורוסיה, ארגנטינה וסין. ובכן, שואל-מתריס הנביא זכריה: "האבכה בחודש החמישי"?
המדרש, כדרכו, מקצין את הדברים עוד יותר. על הפסוק בתהלים (סט, יג), אומר המדרש (פתיחתא לאיכה רבה, סוף סימן יז): " 'ונגינות שותי שכר', מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב [=היינו: בסעודה המפסקת] יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה!?" עמישראל – כמובן, כמטאפורה לחיי השגרה הנהנתניים ומדושני העונג – יושב במסעדה טובה, אוכל סטייק עסיסי, שותה כוסית ויסקי משובחת – ומתוך כל אלה נכנס לבתי הכנסת, לקרוא איכה, לומר קינות ולבכות על "המצב".
תשובתו של הקב"ה לתמיהתו-טרונייתו של הנביא זכריה אינה מותירה מקום לספק: " וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּו,ּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים… כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפוֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ".
לאמור: חורבן אינו מתבטא רק בשרפת המקדש, עץ ואבן, אלא גם – ואולי בעיקר בשרפת "קודשיו". באובדן ערכי היסוד של "משפט אמת, חסד ורחמים". החורבן אינו רק חורבן הבית, אלא גם חורבן העיר והעזרות. חברה שאינה זועקת נגד עושק אלמנה, יתום, גר ועני, שאוטמת אוזניה לשמע זעקתם, היא חברה חרבה.
מסר זה עובר כחוט השני גם בדברי חז"ל. "לא חרבה ירושלים", אומר רבי יוחנן, באחת האמרות המדהימות והסרקסטיות ביותר בגמרא (ב"מ ל, ע"ב), "אלא על שדנו בה דין תורה!". לכאורה, מחזה נפלא. חזון אחרית הימים. כל הארץ בד"צים בד"צים. לא בג"צ ולא ברק, אלא רק "דין תורה". שולחן ערוך ורמ"א, ש"ך וט"ז. בד"צ "העדה החרדית" ובית הדין של ר' נסים קרליץ, בית הדין הרבני הגדול לערעורים ובית הדין לממונות בקרית אונו. ומלאה הארץ "דעת תורה" כמים לים מכסים. האם בשל כך דינה להיחרב? בא רבי יוחנן ומלמדנו: לעתים דווקא מה שנראה כ"דין תורה" עשוי להביא לחורבנה של ארץ. דיין שמזלזל בבעלי הדין ואינו מופיע לדיון בזמן (אם בכלל), דיין שאוטם אוזניו מזעקות השבר של העגונות ומסורבות גט, דיין שמטה את דינו בשל "אינטרס" כזה או אחר (והכל, כמובן, "לשם שמים" ותוך חילול שם שמים), מביא לחורבנה של הארץ.
"בעל הגמרא" נזעק גם הוא לשמע אמרתו של רבי יוחנן, והוא ממהר למתק במקצת את טעמה: "שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין". הווי אומר: חברה שמתנהלת רק "לפי החוק", סופה שתאבד. "משפטיזציה" יתרה, מִשְפוּט כל מערכות החברה והשלטון, עשויים להביא לכך שראשי ממלכה מקבלי טובות הנאה ישבו לבטח על כיסאם "בהיעדר ראיות מספיקות להרשעה מעל לכל ספק סביר", לפי החוק ייתכן ששכרם של אלפי אנשים יולן ואין פוצה פה ומצפצף, שלמעלה ממיליון אנשים – רבע מהם אנשים עובדים – יחיו מתחת קו העוני. שזקנים וילדים יחטטו בפחי האשפה בשוק הכרמל כדי למצוא מעט מזון. גם בסדום נהגו כבוד בשלטון החוק, חוק סביר והגיוני של "שלי –שלי, שלך-שלך", אבל היו אלה "חוקי סדום".
ירושלים, תשוב ותיבנה רק כאשר ננהג בה לא רק "לפי הדין", אלא "לפנים משורת הדין". לא רק כאשר תהיה "מלאתי משפט", אלא כאשר תשוב ותהיה "עיר הצדק, קריה נאמנה". (דברים תשס"ד)
