הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')ניתן לחלק את 55 המצוות שמופיעות בפרשת 'ראה' לשני חלקים. החלק הראשון של הפרשה ומצוותיה עוסק בהתמודדות של עם ישראל עם השפעותיהם של העמים האליליים בארץ, ואילו החלק השני עוסק ביחסים הפנימיים שבתוך העם. בתווך, במרכז הפרשה ניצב הפסוק המהוה מעין מוטו של כל הפרשה כולה: "בָּנִים אַתֶּם ל-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (יד, א). פסוק זה כפל פנים לו, והוא משמש כבריח התיכון של שני החלקים. מבחינה אחת הוא מהווה סיום המבהיר שכל אדם מישראל הוא בן לאביו שבשמים, ולכן אסור לו לבגוד באביו ולהיות מושפע מהאלילים המקומיים. ומבחינה אחרת הוא מהווה פתיח לדרישה מעם ישראל שיתנהג בקדושה, שצריכה להשתקף בדרך בה מתאבלים על מת, בדרך בה אוכלים, ובאופן משמעותי וממשי ביותר בדרך בה מתייחסים אל החלשים בחברה.
רוב המצוות שבאות לאחר הכותרת "בָּנִים אַתֶּם ל-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" עוסקות בנתינה לזולת: מעשר ללוי ומעשר לעני, שמיטת כספים והלוואה לנזקקים, שילוח עבדים, ומתן מענקי פרישה לעבד המסיים עבודתו. גם מצוות הרגלים המסיימות את הפרשה מתמקדות בהיבט החברתי של החגים, ודורשות לשמח את "עַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה" (טז, יא ו-טו). הגדרתנו כבנים לה' אינה באה להעניק לנו פריבילגיות, אלא נועדה להטיל עלינו חובות ומשימות שאמורים להיות דגם לכל העמים, בהם נניף דגל של חיים בעלי מוסר גבוה ותובעני, מוסר של אלטרואיזם ודאגה לאחר.
ברעיונות אלה הביאה התורה לעולם חידוש שלא נשמע דוגמתו. בכל התרבויות של העולם הקדום רווחו תפיסות שפטרו את בעלי הממון מלעזור לאחיהם. החברות הקדומות פיתחו תפיסה לפיה יש הבדלים מהותיים בין המעמדות השונים בחברה. האדונים והעשירים נחשבו לבעלי נפש שונה ו/או מוצא שונה מזה של הפועלים העמלים בעבודות הפיזית הקשות וההכרחיות. האליטה הכלכלית-חברתית נחשבה לנעלה מדלת העם באופן מובנה שאינו ניתן לשינוי. ניתן לפגוש תפיסה זו עד היום בחברה ההודית, המחולקת לרבדים שונים, ובתחתיתה כת הטמאים. תפיסה אחרת שרווחה בעולם הקדום האמינה בגזירה קדומה, שלפיה נקבע מראש מה יהיה מצבו הכלכלי של כל אדם. גם תפיסה זו פתרה את בעלי האמצעים מאחריות לאחרים, שכן אין זה מתפקידם ואף אין ביכולתם לשנות את שנגזר מראש.
פרשת "ראה", לעומת זאת, קובעת שכולנו בנים למקום, ולפיכך אנו ממוצא אחד ובעלי נפש מאותו סוג. כולנו אחים, וחובה על כל אדם לסייע לאחיו. תפיסתה המהפכנית של התורה אומרת, למעשה, "כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה" (כמילות השיר של מוטי המר). אין שוני מהותי בין מי שהתברך בהצלחה למי שלא שפר עליו גורלו, ולכן כולם אחראים לעזור איש לאחיו.
באשר לגזירה הקדומה, זו צריכה להתפרש מתוך הסתירה שקיימת לכאורה בין שני פסוקים בפרשה: מצד אחד נאמר: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (טו, יא), ומצד שני כתוב: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (טו, ד). נראה שהתורה קובעת כאן שהדבר היחיד שנגזר וטבוע בבריאה הוא שתמיד יהיו אביונים בארץ, אולם חובה עליך לגרום לכך ש"בְּךָ", בחברה בה אתה- לא יהיו אביונים.
על ההבחנה בין תפיסת היהדות לתפיסות אחרות ניתן לעמוד מתוך הדיאלוג בין טורנוסרופוס לרבי עקיבא המסופר במסכת בבא בתרא (י, א) בו שאל טורנוסרופוס הרשע: "אם א-להיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?" לדבריו, אם "מלך בשר ודם כעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וציווה שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו?" רבי עקיבא ענה לו שהמשל שלו בטעות יסודו, והמשל הנכון הוא "למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וציווה שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנו קרוין בנים, דכתיב: בנים אתם לה' א-להיכם".
טורנוסרופוס מאמין שהאל גזר על העניים להיות עניים, ואסור להמרות את פיו. רבי עקיבא סבור שהא-ל מניח בפני בני האדם הזדמנויות ואתגרים, ומצפה מהם שיתערבו במצבים שנקרים לפניהם ויתאמצו לשנותם לטובה. בתפיסת הרומאי בני האדם הם נתינים הכפופים לאל והוא קובע את מצבם, ואילו לשיטת רבי עקיבא כולנו בנים הנצבים במעמד שוויוני לפני ה', ועלינו לדאוג אלה לאלה לשיפור המצב.
הראי"ה קוק, שיום פטירתו חל תמיד בסמוך לפרשת 'ראה', הגדיר את "מהות כנסת ישראל ותכונת חייה" בעשיית חסד. הוא כותב: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" (אורות ישראל א, ד). המושגים "עַם קָדוֹשׁ" ו"עַם סְגֻלָּה" המופיעים בפרשתנו (יד, ב), לא באו לתת זכויות יתר, כי אם לדרוש מעם ישראל העומד להיכנס לארצו שיכונן בה חברה המושתתת על אדני החסד והנתינה. חברה שתקציביה והחלטותיה יתחשבו בחלשים, ומנהיגיה וכל חבריה יחפשו להיות נותנים ולא נוטלים, ויישמו באופן מעשי את הרעיון שכולנו אחים. (ראה תשע"ח)
