הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)יבורכו אנשי "סיבוב השערים" שזיכו אותנו בדרך מיוחדת במינה להתקשר להר הבית. דרך זו מאפשרת לכל הרוצה – בין אלה הסוברים שאסור לעלות להר הבית בזמן הזה ובין אלה הסוברים שמותר לעלות בתנאים מסוימים ולמקומות מוגדרים – לחזק כגוף אחד את הזיקה להר הבית. ממקורות היסטוריים קדומים אנו למדים כי מקום התפילה בעבר לא היה מול הכותל המערבי, כי אם מול השערים. הסיבה לכך מובנת מאליה: הכותל מבטא סוף מסוים, ונתפש בעיני הבריות כאלטרנטיבה לבית המקדש. לא אחת אנו שומעים מאנשים רבים כי "הר הבית לערבים ואילו הכותל ליהודים" – כאילו מגמתנו וחלומותינו מכוונים לכותל המערבי בלבד. מלחמת ששת הימים ביטאה זו בצורה המדויקת ביותר. אמר האומר כי במלחמה זו עשו הצנחנים את הרב הבית קפנדריא לכותל, לאמור: היעד המוטעה היה הכותל, והר הבית שימש בידם כדרך מעבר.
לעומת זאת, התפילה מול השערים מבטאת את העתיד, את התקווה ואת הכיסופים. היא מבטאת מחד גיסא את המחסום העומד בפנינו מלהגיע אל הקודש ולבקר בהיכלו, ומאידך את האמונה העמוקה שלנו כי אור חדש על ציון יאיר ואנו נזכה לעלות להר הבית ולראות את פני ד' שלוש פעמים בשנה. השער מבטא את הציפייה, את הכמיהה ואת האמונה הוודאית בדבר עתיד מזהיר שצפוי לנו. גם העולים להר הבית בדרך ההלכתית המותרת ובמקומות המותרים אינם מבטלים את העובדה שהעיניים שלנו מכוונות למקום הקודש ממש, ולהופעת שכינת ד'.
על כן, הקימו אנשי "סיבוב השערים" את הציפייה הזו מחדש, והם מכנסים אלפי אנשים מידי חודש בחודשו לבטא את הזיקה העמוקה דרך השערים אל התוך הפנימי. למודי סבלנות אנחנו, ואנו מכירים בדרכים ארוכות מאוד. מפני חטאינו גלינו מארצנו וזכינו לחזור בחסדי שמיים לארץ זו, ומפני כישלונותינו חרב בית המקדש ואנו מאמינים באמונה שלמה כי ריבונו של עולם יקיים בנו את שאנו קוראים בסופו של מגילת איכה "השיבנו ד' אליך ונשובה". התשובה המלאה של הפרט והכלל תאיר על המציאות כולה, ואף נזכה לא רק בביאת הגאולה לנו עצמנו, אלא במימוש דברי הנביאים "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".
ציון המקום "שער בית המקדש" מעורר בלב כל המתפלל בקביעות היבט נוסף של סיבוב השערים: "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו….שאו שערים ראשיכם" – כביכול עומד המשורר בשערי בית המקדש וממיין את הבאים אל הקודש. וודאי הוא שהיו גם שלטי אזהרה רבים המטמיעים את הלכות קדושת הר הבית, את דיני הטבילה וההיטהרות מטומאה, את המקומות אליהם מותר לבוא ואלה שאסור – כל אחד לפי מעלתו, את דיני הכניסה ועוד ועוד. ברם, המשורר בחר להדגיש דווקא בראש ובראשונה את "נקי כפיים ובר לבב", ללמדך שאין אדם ראוי לבוא אל הקודש אם הוא לא חותר עוד ועוד לנקיות כפיים ולצחות הלב.
לא זו בלבד, בשבת זו אנו קוראים "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", לאמור: המבקש את בניין הקודש ייטיב לעשות אם יתחיל את זיקתו בחתירה לחיי משפט וצדקה. את היסודות להר הבית בונים כפירמידה שלמה: ראשה נעוץ בציפיית קודש הקודשים ורגליה עומדות במעשה הצדקה והמשפט. שערו בנפשיכם איזו עוצמה הייתה מתווספת לסיבוב השערים אילו הוא היה מתחיל במקום אחר: לא במנהרות הכותל, כי אם במעון לנשים מוכות (או טוב יותר: למקום בו מחנכים בעלים), באחד מארגוני החסד או בסיבוב סביב תנועה הפועלת להפחתת שפיכות דמים, להקטנת העוול החברתי, או לשחרור עגונות מעגינותן. זה היה הביטוי העמוק ביותר של החתירה לבניית קודש אמיתי – סולם מוצב ארצה של משפט וצדקה, שראשו מגיע השמיימה.
(דברים תשסח)
