בשר תאווה

אכילת בשר על ידי בני אדם עוברת שינויים ותהפוכות לאורך הדורות. עד דורו של נח נאסרה אכילת בשר והאדם ניזון מן הצומח. על פי המדרש לא רק האדם ניזון עד אז מן הצומח בלבד, אלא גם בעלי החיים היו עדינים יותר ולא טרפו זו את זו. אולם, לאחר הקלקול המוסרי של העולם, הותרה לנח אכילת בשר. וכך מתואר בגמרא בסנהדרין:
"אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה,
דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם.
וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל".
מן האמור בפרשתנו ניתן ללמוד שבתקופת המדבר לא הותר לבני ישראל לאכול בשר שלא הוקרב קודם לכן על המזבח, ולמעשה הם היו מותרים רק באכילת בשר קודשים. עניין זה נלמד גם מן המפורש בפרשה שלנו שמבארת שעם הכניסה ארצה מותרת אכילת בשר בכל מקום ואין צורך לאכול בדרך של הקרבה ודי בשחיטה (דברים יב, כ). בשר זה מכונה "בשר תאווה" בניגוד לבשר הקודשים. וכך מובא בגמרא בחולין בשם ר' ישמעאל :
"דתניא: כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' .
ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאווה,
שבתחילה נאסר להם בשר תאווה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאווה" (חולין טז, ב)
אכילת בשר תאווה עם הכניסה לארץ היא הרחבה של ההיתר והתרופפות האחיזה בקדושה שהותרה, מפני שהמרחק מבית המקדש גדל ולא ניתן לדרוש מעתה מתושבי עבר הירדן, הנגב או הצפון להגיע לירושלים בכל עת שבו הם חפצים באכילת בשר. ההלכה, לפי זה, התרככה והותאמה לתנאי המחיה בארץ.
אולם, לדעת ר' עקיבא גם במדבר הותרה אכילת בשר תאווה, ובצד אפשרות ההקרבה תמיד היתה האפשרות לאכילת בשר חולין. אלא שבמדבר לא היה צורך בשחיטת החולין ואילו בארץ נאסרה אכילת בשר תאווה ללא שחיטה. לפי דברי ר' עקיבא התהליך הוא הפוך. עם הכניסה לארץ נדרשה התקדשות ועלית מדרגה נוספת. ועל כן, הגמרא תוהה אם בצאת ישראל לגלות בטלה חובת השחיטה (שם, יז, א).
העיון בצלחת על מנת להכיר במעלה המוסרית של עם-ישראל הוא משותף לשתי הדעות. לפי שתי הדעות האכילה היא מראה למצב המוסרי של העולם ושל מעלת עם-ישראל. אלא שיש פער עצום בין שתי הגישות. אליבא דר' ישמעאל, המעלה הגבוהה משתקפת בשמחה היומיומית, בהתפשטות החולין ובאפשרות לחיים פשוטים שבהם הנוכחות האלוקית אינה באה בליווי של מעשים פולחניים ותרועת חצוצרות, ואילו לגישתו של ר' עקיבא העלייה בקודש מביאה איתה ריסון ואיפוק יתרים.
שתי גישות אלו הן שתי גישות יסודיות והן מביאות לביטוי שתי אסכולות שיש להן קיום לאורך כל הדורות, כגון ביחס בין החסידות ותורת המוסר.
ראה תש"פ