על טעמי המקרא

החזן בנימין מונק – מנהל "מכון ירושלים לחזנות"

טעמי המקרא – הינם נושא למחקרים ושאלות מרתקות. מתי נוצרו אלו, האם נחשבים הם כ"הלכה מסיני" או כהתפתחות במשך הדורות? האם נוצרו הם כמקשה אחת, או כ"אריח על גבי לבינה" במהלך השנים? כיצד נוצרו הסגנונות המוסיקליים השונים, ואיך הם הועברו מדור לדור (ללא נגנים דיגיטאליים למיניהם)? האם המוסיקה אכן היא חלק אינטגראלי מה"טעמים" או רק תוספת שולית?
במאמר זה, נשתדל לתת תשובות בעיקר לנושא המוסיקלי של טעמי המקרא, אך תחילה כמה משפטים על החשיבות הרבה של ה"טעמים" – בכלל.
גדולי אשכנז וספרד ציינו את חשיבות טעמי המקרא. רבי אברהם אבן עזרא הזהיר ב'ספר מאזנים' (דף ד' עמ' ב): "כל פירוש שאיננו על דעת הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו"; בפירושו לישעיה א' ט' כותב ראב"ע: "עיקר גדול הוא לשמור דרך הטעמים"; – רבי יהודה הלוי עומד בספר הכוזרי (פרק ב, סעיף פ) על חשיבות טעמי המקרא, ומסיים: "ולמחבר החכמה הזאת הדקה סודות נעלמים, ואפשר שעמדנו על קצתם… ולא הראיתי לך כי אם מעט מהחכמה הזאת הדקה".
על טעמי המקרא נמסרו דברים מעניינים בשם הגאון מוילנא. ידועים פירושים אחדים בשם הגר"א על כוונת הטעמים בשמותיהם השונים, כך מובא ב'קול אליהו' פרשת ויגש (סי' מב), פרשת כי תשא (סי' עח), ופרשת ראה (סי' קט – קי)g. מייחסים להגר"א גם את ספר דקדוקי אליהו 'על חכמת הדקדוק על הניקוד וטעמים ופעלים' (וילנא תקצ"ג), כולל הסברים על טעמי המקרא השונים. ר' בצלאל לנדוי מצטט בספר 'הגאון החסיד מוילנא' (עמ' רכא-רכב) מביאור הגר"א לתיקוני זוהר על הסודות שבטעמי המקרא.
הטעמים נחלקים לכמה שימושים. הסימנים המוסיקאליים – מה שאנו מכנים 'טעמים' – אינם מורים לנו את המוסיקה אלא רק את הפיסוק. המוסיקה עברה מדור לדור כ"נוסח". וכך יש לנו "נוסח" או מסורת מוסיקאלית לטעמי המקרא לתורה, "נוסח" לנביאים ו"נוסח" למגילות "אסתר", נוסח ל"איכה" "רות" "שיר השירים" ו"קהלת". כידוע, חסר לאשכנזים "נוסח" מוסיקאלי לטעמי אמ"ת – איוב משלי ותהילים. לתימנים למשל יש מסורת מוסיקאלית לטעמים האלו.
אם אולי סבר מאן דהוא כי טעמי המקרא הם אך כדי להוסיף מעט "צבע" לקריאה, או שמא באים הם רק למען הפיסוק והתחביר – אין הדבר מדויק כלל ועיקר. במסכת נדרים ל"ז אנו מוצאים: "ויקראו בספר תורת הא-להים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא … ויבינו במקרא – זה פיסוק טעמים" והרא"ש מבאר: "שע"י הניגון מבינים לחבר המקרא". רבי יוחנן הזהיר מקריאה "בלא נעימה" (מגילה לב, ב), ורש"י מפרש "נעימה – כגון טעמי המקראות", כלומר יש להימנע מקריאה בלי טעמי המקרא היינו הניגון.
בספר חסידים סימן ל"ב אנו מוצאים דברים מפורשים הרבה יותר: "לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, שתקנו הניגונים, שלא יאמר ניגון של תורה לנביאים וכתובים, ושל נביאים לתורה וכתובים, ושל כתובים לתורה ונביאים וכו', שהכל הלכה למשה מסיני, שנאמר יעננו בקול". הרי לנו במפורש שטעמי המקרא מלבד היותם "מפסקים" דהיינו כלי עזר דקדוקי לפיסוק המקרא – משמשים גם ל"ניגון" מיוחד של כל ספר וספר.
מהדברים האלו אנו למדים במפורש כי ה"לחנים" – או לפחות שורשם – לא נוצרו ע"י אדם. כמו כן ההבדלים בין הניגון של "תורה" לניגון של "הפטרה" וכד' – הוא "הלכה למשה מסיני" – ואין בעצם הסבר לוגי מדוע הניגון הזה מתאים לכאן והשני לשם. הדברים נכתבים כיון שהיו כאלו שניסו לתת כביכול "הסברים" בפסוק דרך המוסיקה. יתכן שהדבר נכון, אך בודאי על פי ספר "חסידים" – המנגינה נוצרה "מסיני" – וללא הסבר.
כאמור, לגבי מקור ניגון הטעמים היו שהיו כאלו שניסו לחלוק על כך שהם מסיני – ועל כך נביא דברים חדים וחותכים משל בעל "תפארת ישראל" תלמיד הגר"א מווילנה בהקדמה לפירושו למשניות: " הוא (הגר"א) היה אומר אז כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלוים וסודות תיקוני הזוהר א"א לידע בלעדה (בלעדי חכמת המוסיקה)… הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבינו ע"ה מהר סיני והשאר מורכבים"). וכך גם מעיר החיד"א לאחד שניסה לערער על כך שהטעמים באו "הלכה מסיני"..
כאמור, ברור הדבר שחלק מה"טעמים" – ואפילו הניגון – מקורו בסיני. אם הדבר כולל את כל הסימנים הגרפיים, ואת כל ואריציות הניגונים השונים – אם לאו – קשה לקבוע. הנה דברים מתוך מאמר הרב יונה עמיאל: "יש אומרים שמקור הטעמים מסיני, ויש אומרים שעזרא הסופר או אנשי כנסת הגדולה קבעו את טעמי המקרא, או יתכן שהטעמים נקבעו באופן סופי רק בזמן הגאונים, ומכאן המילים הארמיות לטעמים. הרב יואל קטן העיר לי שאולי אין קשר בין טעמי המקרא – החלוקה והפיסוק הנכונים של הפסוק, ההטעמה וכו', שהם מסורת בעל פה מסיני, לבין קביעת הסימנים השונים בתקופה מאוחרת, וכינוייהם בשפה הארמית. וכן כותב הרב מרדכי ברויאר בספר 'טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת', עמ' 3: "הנעימה [הנגינה] שהייתה מלוה את הפסוקים, גם היא הייתה מקובלת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והועברה מדור לדור כתורה שבעל פה; עד שבאו חכמי המסורה וכתבו את מה שנמסר להם כתורה שבעל פה. הם קבעו סימנים לתנועות וכך יצרו את מערכת הניקוד; הם קבעו סימנים גם לניגון וכך יצרו את מערכת הטעמים".
למדים אנו מכאן כי עיקר "נוסח" טעמי המקרא הוא בגדר של "מסיני" – אבל כמו כל דבר כמעט במסורת היהודית – הוא מועבר על ידי החזן, או בעל הקורא מדור לדור. לכן חשוב שה"בעל קורא" ידע כי הוא חייב לקרוא בניגון המסורתי ולא לסטות ממנו. כמובן כל בעל קורא – ונוסח עדתו. ישנם נוסחים שונים לכל עדה, גם ב"נוסח" הטעמים האשכנזי – יש ואריאציות שונות. ה"נוסח" ה"ייקי" של הקריאה – למשל. כיום כמעט ולא ניתן לשמוע אותו אלא במקומות מסוימים מאד בהם עברה המסורת של יוצאי גרמניה ונשתמרה.
בהמשך לדברים האלו עולה לעיתים השאלה המעניינת הבאה:
אם אכן כך הוא הדבר, כיצד יתכן שניגון האשכנזים שונה כל כך מניגון עדות המזרח, ואף כל עדה ועדה בעדות אלו יש לה "נוסח" מוסיקלי שונה מאד מעדה אחרת? איך כל זה 'מסתדר' עם התזה שניגון הטעמים הובא מסיני או מתקופת בית המקדש? הרי בכל דבר שהועבר מהדורות הקודמים, בדרך כלל נשמר הוא בקפדנות מרובה. אם כן כיצד יתכן שינוי כה דרמטי בין מזרח ומערב? האם ניתן לומר שהסביבה השפיעה כה הרבה ושינתה לגמרי את אופי הניגון?
אכן שאלה כבדת משקל שכבר נתנו עליה את הדעת מוסיקולוגים וחוקרי המוסיקה היהודית לדורותיה. אחת התשובות המקובלות היא שבעצם "שורש" הניגון – אין שינויים בין הנוסחים. השורש והמוטיב המוסיקלי ה'בראשיתי' הינם זהים, אלא שהשפעות הסביבה גרמו לאט לאט את השינוי בסגנון השירה וגם בשינוי המוסיקה. אך מוסיקולוגים אחרים אינם מסכימים לטענה זו מאחר ולדעתם שינויים כאלו מופלגים מדי ואין לתלות אותם רק באופי הסביבה.
הרשו נא לכותב השורות הצעיר והדל, להציע תאוריה נועזת מעט אשר חלקים ממנה כבר הובאו ב"שבתון". אפשר והתשובה פשוטה למדי. כפי שכבר הבאנו במאמרים אחרים – הרי שהרמה המוסיקלית בבית המקדש הייתה גבוהה ביותר. מוסיקאים בני לוי – אשר למדו שנים ארוכות את כללי המוסיקה – היו מלחינים את המזמורים השונים תוך הקפדה על כללים הלכתיים ומוסיקליים מפורטים! כך למשל מצאנו ברמב"ם: "… והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה. מפני שקולו ערב ולא היה מחלק (=מסיים כשהיה מגיע לסיום הנעימה – "כסף משנה"), אלא באבוב יחידי מפני הוא מחלק יפה (רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ג). רואים אנו הלכות "מוסיקליות" ברורות המחייבות את הלווים – דבר שאין דומה לו בעולם העתיק.
יתכן כי כבר בתקופת בית המקדש היו נטיות מוסיקליות שונות בעלי גוון שונה, ואפשר שגווני מזרח ומערב היו בין הלחנים שהשתמשו בהם הלווים – בירושלים. הוא הדין בטעמי המקרא. למרות ש"שורש" הניגון הגיע מסיני – הרי שהלווים בחכמתם ידעו לשמור על השורש ועם זאת לנגן את הפסוקים בכמה אופנים וסגנונות. כל זה כאמור בירושלים.
כאשר נחרב בית המקדש והלווים גלו – בכל מקום שהגיעו הרי שהמקומיים בקשו מיד לחקות אותם וללמוד מהם מוסיקה.– זה היה הדבר הבולט ביותר והנערץ אצל הגויים שביקשו ללמוד ולדעת. לכן נדרש מהם מיד: "שירו לנו משיר ציון"! כדי להמחיש את הדבר הבה נתאר לעצמנו את התזמורת הסימפונית המלכותית הבריטית אשר הגיעה בדרך לא דרך – לכפר אפריקני נידח ומשמיעה שם ממיטב היצירות… זוהי בלשון המעטה היה ההבדל בין הרמה של שירת הלווים לשירת שאר אומות העולם!
אמור מעתה: לא השפעת הסביבה גרמה ל"נוסח" מסוים להיות שונה מחברו, היפוכו של דבר! המוסיקה שהביאו עימם גולים מסוימים למקומות שונים גרמה לסביבה כולה לשיר בסגנון מסוים, שבמודע ובתת מודע חיקתה אותה! בעת החורבן לא הייתה כל אפשרות להעביר את כל המטען האדיר הזה בשלימות לכל הגלויות, וכך נוצרה לה תרבות שירה אחת "מזרחית" ואחרת "מערבית" בגוונים מגוונים שונים.
(עקב תשסח)