הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)כולנו מכירים את הערת הקדמונים על הנוטריקון של אלול. מבית מדרשם של האר"י הקדוש ושל ר' משה קורדובירו, חכמי צפת הדגולים, קבלנו את המסורת לפיה אלו"ל הם ראשי תיבות של "אני לדודי ודודי לי" (ראה פרי עץ חיים שער ראש השנה, פרק א; ראשית חכמה לר"א די-וידאש, שער התשובה פרק רביעי). ולמעלה בקודש, זכינו לשמוע דברים אלה מפי מהר"ח אור-זרוע בדרשותיו (סימן לב). דרשה נוספת, שמקורה עלום יותר, מובאת בחיי אדם לר' אברהם דאנציג, מחותנו של הגאון מוילנה, בספרו החשוב חיי אדם (חלק שני כלל קלח), ולפיה אלו"ל הם ראשי התיבות של הפסוק ממגילת אסתר (ט, כב) "איש לרעהו ומתנות לאביונים". קשה להתעלם מהפער התודעתי בין שתי דרשות אלה, אם כי יש ביניהן גם דמיון בולט. מחד גיסא, כל אחת מהן מכוונת לעבודה אחרת של חודש אלול. הפסוק הראשון מתווה דרך להתייחדות של כל אדם מישראל עם קונו, או של כנסת ישראל עם הקב"ה, בעוד הפסוק השני מדבר על עבודה של חיזוק הקשרים החברתיים, והדגשת מצוקותיהם של החלשים בחברה. אמנם, חס ושלום אינני בא לטעון שיש סתירה בין הרעיונות, הרי מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו הורנו בתורתו כדברים האלה, בקובעו: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה' " (ויקרא יט, יח). עם כל זאת, דומני שרובנו אוהבים, על פי רוב, למקד את מאמצינו הרוחניים בתחום אחד, ולא להתפרס על פני מגוון כה גדול של משימות. שהרי, לכל חג הזווית הרוחנית המיוחדת לו, וכאן, נראה כאילו יש פיזור מסויים.
אולם, בצד המבדיל, יש הרבה מן המשותף לשתי המאנטרות של החודש הזה. בחודש אלול אנו נתבעים לצאת מעצמנו. לפי הנוטריקון הראשון אנו צריכים לצאת אל ה', ואילו לפי הנוטריקון השני היציאה צריכה להיות אל החברה חוצה. אולם, מה שברור מכל הוא שהמחשבה כאילו האדם הוא ישות שלימה כשהוא לעצמו צריכה להתנפץ בחודש זה. חודש אלול קורא לנו לצאת. בשורות הבאות אביא עמדה שאיננה נשמעת תדיר בציבור הדתי, לא בגלל מום כלשהו בגופו של הרעיון, כי אם בהתעלמות מחידושים רעיוניים המנסרים באווירו של עולם. לפיכך, אני מבקש לעשות "תיקון" קטן, ולהציג עמדה רעיונית מעמיקה ומאתגרת לעולמנו הדתי.
אחד ההוגים החשובים ביותר במאה העשרים למניינם היה פילוסוף יהודי דגול, שהתגורר בצרפת במשך מרבית חייו, הלא הוא עמנואל לוינס. לוינס, יהודי ממוצא ליטאי, היה מחובר עד מאוד לעולמה הרוחני של היהדות. עדות לכך היא יצירתו הענפה בתחומים יהודיים, כפי שזו באה לידי ביטוי באוסף מסותיו על היהדות "חירות קשה" (תל-אביב תשס"ז), ובחיבוריו שקנו להם שם "תשע קריאת תלמודיות" (ירושלים תשס"א), "קריאות תלמודיות חדשות" (ירושלים תשס"ה), ולאחרונה "מעבר לפסוק" (ירושלים תשס"ז). בספרים אלה מגולל לוינס משנה מרתקת של יהודי מאמין אך מתחבט, שמבקש למצוא את זהותו היהודית הדתית בתוך סבך התרבות המערבית. רבות מאוד נכתב בעולם המחקר על אודות יחסי הגומלין אצל לוינס בין זהותו היהודית לאוריינטציה התרבותית שלו, וללא ספק שני קטבים אלה באישיותו השפיעו זה על זה בצורה משמעותית.
אחד היסודות החשובים במשנתו של לוינס, הן הכללית והן היהודית, הוא היחס אל האחר. יחס זה בא לידי ביטוי במחוייבות מוסרית בלתי פוסקת ומוחלטת. הווה אומר, האחר, קיומו וזכויותיו, הם המכוננים את אישיותו של האדם. ניתן לבטא רעיון זה כך שהדאגה לרווחתו של החלש והנתון במצוקה היא הנותנת הצדקה מוסרית לקיום האגואיסטי של האדם. לוינס סובר שמתחילת ברייתו של האדם הוא נברא כישות שנועדה לפעול למען הזולת. אם הוא עושה כן, הרי שבזה הצדיק את קיומו, וכונן עצמו כישות שיש לה מקום בעולם. מנגד, אם האדם היה מרוכז בעצמו ובצרכיו, ולא ראה לנגד עיניו את מצוקות הזולת, הרי שהוא הוכיח שאיננו ראוי לאמון הא-להי שניתן בו. הוא איננו אדם.
לא קשה לראות כיצד הורתו של רעיון זה בעקרונות התורניים המצווים, וחוזרים ומצווים על קבלת האחריות על הגר, היתום והאלמנה. קבוצות אלה הן הנקראות בשפה הפילוסופית ה"אחר" האולטימטיבי, זה שאין לו זכות קיום בעיני רבים מבני האדם, שהמעמד החברתי, הכלכלי והמשפחתי התאכזרו אליו, וזרקו אותו לשולי האנושות. התורה, ולאחר מכן מורשת הנביאים, שמים את הדאגה לקבוצות אלה כמדד לראויות של חברה, לתוקפה המוסרי. כך דבריו הנוקבים עד התהום של ה' בפי עבדו (ירמיה כב, א-ה):
"כֹּה אָמַר ה' רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וְאָמַרְתָּ שְׁמַע דְּבַר ה' מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה. כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּית הַזֶּה".
הנביא איננו תובע את עלבונו של הקב"ה על התנהגותם הדתית הנפשעת של בני יהודה, וגם לא את עלבונו של הנביא, שהושפל ונענש פעם אחר פעם. דאגתו היא לגזול, לנעשק, לגר, ליתום ולאלמנה. קשה למנות את מספר הפעמים בהם מובעת בתנ"ך קריאה לדאוג לזכויות החלשים והנדכאים. במידה רבה ניתן לקבוע שקריאה חברתית זו היתה אחד מגדולי המסרים הנצחיים של ספר הספרים לאנושות כולה, ולישראל בפרט. לפי לוינס, תואר ה"אחר" נגזר לא פחות מאשר מה"אחריות" של כל אדם אליו. בהתאם למסורת הקדמונים, במתן הצדקה, בדאגה לחלש הוא המסייע לי, המצדיק את קיומי, ולא להיפך. האם אין זה רעיונו הנשגב של ר' עקיבא (בבא בתרא י, א): "וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם א-להיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם". תרומתו של העני לזה שנודב עבורו כמה פרוטות גדולה לאין שיעור מאשר תרומתו של הנדיב לעני. אולם, שלא כפשט דברי התנאים, לוינס איננו מדבר על תרומה של העני לעשיר בעולם הבא, במדרגתו הרוחנית הדתית, על כל המשתמע מכך לעבודה הדתית המוכרת לנו. לוינס מדבר על כינון הזהות האנושית.
בהקשר של שתי המימרות בהן פתחנו, דומני שניתן לראות בהבנה של "איש לרעהו ומתנות לאביונים" כקריאת יסוד של חודש אלול. היא היא הקריאה שמולידה לימים את ההכרה של "אני לדודי ודודי לי". קרי, נוכחות הא-ל במציאות, כך לפי לוינס, ניכרת בראיית פני האחר, בהכרת האחריות עליו. זהו מפגש בו ניצת אור של שכינה. בהכרת האחריות על האחר מתגלה באדם ניצוץ אלהי נשגב, והוא מידמה לאותה ישות א-להית אינסופית, של אחריות מוחלטת על הכל.
"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא […] עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". (דברים י, יז-יח).
אולם, אולי אפשר לומר עוד יותר, ולקבוע שבמידה מסויימת איש לרעהו קודם למתנות לאביונים. במתן המתנות לא נוצר קשר אישי, אנושי, אלא מבוטאת אחריות גרידא. אולם, ב"איש לרעהו" פני האדם נפגשים עם פניו של האחר, לא מתן בסתר הוא מטרת הימים הללו, אלא המפגש. כמובן, חשוב לשמור על זכויות הנדכאים, אך זהו שלב שני בעבודת הימים הנוראים. בשלב הראשון – היה אדם בהכרת האדם שמולך. היה יהודי בהכרת פני הא-ל, צלם הא-להים, ברעך. אחר כך, תיקח אחריות על ענייך, על אחיך, ולבסוף, תתייחד עם דודך בייחוד אמיתי.
לסיכום, אלול הוא הזמנה למפגש, עם האחר, עם הא-ל, ובעיקר, עם פני הא-ל המגולמים בפניו של האחר, עם הרצון להיות בני אדם מתקשרים ואחראיים, מסורים לענייני הכלל.
(שופטים תשסח)
