הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מקור האיסור לעלות להר הבית בטומאה נמצא בפרשת השבוע שלנו. המשכן מוקף שלושה מעגלים היסטוריים: מחנה שכינה, אליו אסורים כל הטמאים להיכנס; מחנה לוויה אליו מותר טמא המת להיכנס, ושאר טמאים אסורים; ומחנה ישראל אליו נכנסים הטמאים בטומאה היוצאת מגופם אולם המצורע אינו רשאי להיכנס אליו, אלא הוא יושב מחוץ למחנה "וטמא טמא יקרא". יש לשים לב, כי בניגוד לתפיסה המקובלת, כאילו טומאת מת היא החמורה ביותר, בשעה שאנו עוסקים בדיני הקודש, ההלכה היא אחרת, ודווקא טומאות היוצאות מגופו של האדם מחייבות הרחקה רבה יותר מהקודש, מאשר טומאה הבאה ממקור חיצוני, כמו טומאת מת וטומאת צרעת. הדבר מלמד כי מבחינת הקודש – מה שמתחולל בתוך עולמו של אדם חמור בהרבה ממה שבא עליו ממקור חיצוני.
מעגלים היסטוריים אלה הם מעגלים הלכתיים. בשעה שנקבע המשכן במקום אשר יבחר ד', והוא קרוי מעתה והלאה מקדש, התייצבו שלוש המעגלים סביב קודש הקודשים שבירושלים. הר הבית ההלכתי הוא מחנה לויה, ירושלים המוקפת חומה (לא זו הקיימת אלא העתיקה) היא מחנה ישראל, ומחוצה לה אמור לשבת המצורע אם תתחדש בנו הצרעת. בשל קביעת ההלכה כי "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא" נותרה קדושת מקום הקודש על כנה בדיוק באותו מעמד המתקיים בו בשעה שבית המקדש עומד על תלו, ועל כן אסור לטמאים לבוא אל הקודש. אולם, המעגלים נותרו על כנם. על כן, כשם שבשעה שבית המקדש קיים מותר לטמאי מתים להיכנס עד מקום מסוים, כך מותר להם היום – לו היינו יודעים היכן בדיוק מחנה לויה. שהרי, מתחם הר הבית של היום גדול בהרבה מהר הבית ההלכתי, ואין אנו יודעים בדיוק היכן עמד קודש הקודשים, ועל כן קשה לקבוע בדיוק לאן מותר להיכנס ולאן לא.
ברם, פוסקים בני זמננו קבעו כי כיוון שיש ביכולתנו ללכת לחומרא, ולקבוע מעגל בו אנו יכולים לקבוע כמעט בוודאות שאין איסור להיכנס בו, ישנם מקומות בהר הבית שמותר להיכנס. יש להדגיש כי מדובר במקומות שמחד גיסא מותר להיכנס ומאידך גיסא יש משמעות לכניסה, שכן אם המקום מרוחק מידי ממקום הקודש בוודאי שמותר להיכנס אך אין משמעות לכניסה זו. כיוון שכך הם פני הדברים, מתחדש הקשר המיוחד אל הר הבית ומשמעות העלייה מתעוררת.
הקשר המתחדש בינינו לבין הר הבית חיוני מזוויות שונות. בדרך כלל אנו עוסקים בקשר מיוחד זה במישור הלאומי, ובחשיבות הגדולה של מקור הקודש להוויתנו הלאומית. אין משמעות של ממש להתחדשות בארץ ישראל בלי להעמיד את חזון הר הבית במרכזו, ואת מימוש מה שמותר לממש מבחינה מעשית. ברם, מעבר למשמעות הלאומית והכללית של מקור הקודש ישנה חשיבות גם לעולמו הפרטי של האדם. בהר הבית אנו נפתחים לדיאלוג שבין אלוקים ואדם, למקום בו "ד' אמר לשכון בערפל", להתחדשות הנבואה, לכיסופים הפנימיים אל כל מה שמעבר למה שמספקת לנו המציאות ולבקשת קרבת אלוקים. העלייה לרגל לראות את פני אלוקים שלוש פעמים בשנה היא חוויה רוחנית המזינה את השנה כולה, ומעניקה לאדם את המפגש העמוק שלו עם הקודש. ההתקרבות המיוחדת כעת להר הבית בדרכים השונות הנמצאות לנו – מהקפת הר הבית בסיבוב השערים המתחדש ועד הכניסה למקומות אליהם מותר להיכנס על פי ההלכה – מחדשת הן את השאיפות הלאומיות הכלליות, והן את בקשת האדם את האלוקים שהיא מיוחדת. דווקא הרחקת הטמאים מחוץ למחנה מלמדת אותנו כי אין חיבור עמוק יותר לחיים מאשר החיבור עם בית המקדש שלמטה, שהוא השער אל בית המקדש שלמעלה, וכל המבקש חיים מבקש את הקודש העליון יחד עימו.
(נשא תשסז)
