חורבן ביתר ור' אלעזר המודעי

המשנה בפרק שלישי ממסכת אבות מביאה מימרה ייחודית משמו של ר' אלעזר המודעי, המימרה היחידה ממנו בכל המשנה (אבות ג, יא):
"רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא".
מימרה זו נדמית תמוהה ביותר. איך יתכן שמי שמחלל את הקדשים, מבזה את המועדות, מלבין פני חברו ברבים, מפר בריתו של אברהם אבינו ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הוא מי שיש בידו תורה ומעשים טובים? האם אין הדברים סותרים זה את זה?
הרחבה למקור זה מצויה בבבלי (סנהדרין צט, א):
תנו רבנן: 'כי דבר ה' בזה ומצותו הפר, הכרת תכרת' – זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר: 'כי דבר ה' בזה' – זה אפיקורוס. דבר אחר: 'כי דבר ה' בזה' – זה המגלה פנים בתורה, 'ואת מצותו הפר' – זה המפר ברית בשר. 'הכרת תכרת', 'הכרת' – בעולם הזה, 'תכרת' – לעולם הבא.
מכאן אמר רבי אלעזר המודעי: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – אין לו חלק לעולם הבא.
מה כוונת התלמוד באומרו "מכאן אמר ר' אלעזר המודעי"? בפשטות, מימרתו של ר"א המודעי מתייחסת לסופה של הברייתא, המתייחסת לכרת בעולם הבא. כרת זה מתייחס, כך נראה, לשתי העבירות החמורות: גילוי פנים בתורה שלא כהלכה והפרת ברית הבשר. מכאן למדנו שקיימת מחלוקת מסויימת בתוך הברייתא, שבאה לידי ביטוי באמצעות המלים: "דבר אחר". העמדה הראשונה סברה שהאמירה שאין תורה מן השמים די בה להחיל על האדם כרת. השניה סוברת שיש צורך באפיקורסות (כפירה בבורא עולם?), והעמדה השלישית מיקדה את הדיון במעשים שליליים, ולאו דווקא במחשבות לא נכונות. גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, כלומר נסיון לגזור מן התורה קריאה מעשית ששונה ממסורת ההלכה, והימנעות מקיום מצוות ברית מילה, או התכחשות אליה אחרי שהיא קוימה.
גם מימרתו של ר"א המודעי מתמקדת במעשים, שמקיפים את מכלול עולמו של היהודי: עולם המקדש, המועדים, ברית המילה, לימוד תורה והלבנת פני חבירו. כל אלה הם המדדים הקובעים את חלקו של האדם בעולם הבא. ברור שברשימת מכולת זו מבקש ר"א המודעי להסיט את הדיון ממה שלא נכלל ברשימה זו.
כאן הותיר לנו התנא מקום להתבונן בדבר. נשים לב שר"א המודעי מתרעם על התנהגות שמתלווה אליה בזיון, חוסר כבוד וחוסר הערכה. נאמר בפירוש: ר"א המודעי מעדיף את מי שלא מביא קרבנות על פני זה שמביאם, אך מחלל אותם. הוא מעדיף את מי שלא מקיים את המועדים על פני המקיימם אך המבזה אותם. הוא כועס על לגלוג, זלזול, ובכלל זה על ההתנהגות החברתית המקולקלת של הלבנת פני חבירו ברבים.
אם ניזכר מיהו ר"א המודעי, צצה מיד תמונתו כמנהיג הרוחני האקטיבי של מרד בר-כוכבא, זה שמצוי בביתר ומתפלל כל היום על כך שלא תיפול (ראו ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). אם כן, ר"א המודעי חי שנים ארוכות אחרי החורבן, ומה השייכות לעיסוק במחלל את הקדשים?
דומה שר' אלעזר ביקש להחזיר את תודעת המקדש, ולכן דיבר על המחוזות בהם מתגלה המקדש במלוא עוזו. חילול הקדשים אינו בהכרח חילול מעשי (כמו שהסבירו גדולי הפרשנים על אתר), כי אם הזלזול באפשרות חידוש עבודת הקרבנות. גם בזיון המועדות איננו אלא התעלמות ממעמדם הייחודי של המועדות בזמן המקדש (אופיים של החגים בזמן הבית היה שונה לחלוטין מזה שבזמן החורבן).
משכך, אנו למדים שר' אלעזר המודעי טוען ששני סוגים של התנהגויות מונעים מהאדם לזכות בחלקו לעולם הבא. האחד הוא חוסר התקוה, חוסר האמונה בגאולה, והשני – פגיעה במרקם החברתי היהודי הפנימי. מי שמפר בריתו של אברהם אבינו מגלה שאין דעתו נוחה מלהיות חלק מכלל ישראל, ואילו המלבין פני חברו ברבים פועל פעולה מיידית של חוסר השתייכות.
ר' אלעזר המודעי, הרוח החיה מאחורי המרד, מוצא נחמה רק בגעגוע עמוק למקדש ולקדשיו, ובהתרפקות על אחדות כלל ישראל, על גאווה לאומית יהודית.
בבואנו לציין את שבת חזון, שומה עלינו לתת את הדעת לאמירתו החשובה של ר' אלעזר המודעי, שבחורבן ביתר מורשתו קיבלה מעמד נצחי.
(דברים תשע)