זה מה שקורה בשכונות החרדיות בתשעת הימים:

למען יספרו: מזה כמה שנים שמיזם 'זיכרון בסלון' מונגש לציבור החרדי בתקופת תשעת הימים. בין חורבן לחורבן, בפרט בימים אלו בהם לפעמים קל לשכוח שלעם הזה יש מטרות משותפות ושורשים זהים, רבקה קלמן מספרת את הסיפור המשפחתי הלא ייאמן שלה

לאורך כל השבוע האחרון, וגם בזה שלפניו, ואם נדייק – במהלך תשעת הימים, התכנסו בני ובנות הציבור החרדי במאות סלונים ברחבי הארץ- בשכונות ובערים החרדיות, כדי לשמוע עדות מפי שורדי שואה ובני הדור השני או השלישי.

רבים מהציבור החרדי מרגישים כי יום הזיכרון לשואה ולגבורה – היום הלאומי שנקבע בתאריך כ"ז בניסן, אינו מאפשר להם לציין את זיכרון השואה כפי שהיו רוצים. עבורם, חודש ניסן הינו חודש של גאולה ולא נהוג לקיים בו מנהגי אבלות ואף אסור לומר תחנון, לקבוע תענית ציבור ולערוך הספד, ומה גם שיום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע ביום מרד גטו ורשה אשר מעלה על נס את הגבורה הפיזית ולא את גבורת הרוח היהודית.

לפני כמה שנים מיזם 'זיכרון בסלון' חבר ל'גנזך קידוש השם' ומהחיבור הזה יצא 'זיכרון בבית', מיזם שפונה לציבור החרדי לקחת חלק בזיכרון השואה בתשעת הימים, ומאפשר לציבור זה להתכנס ולציין את זיכרון השואה באופן משמעותי, עם סיפורי השואה וגבורת הרוח היהודית.

מיכל ליפמן, מנכ"לית שותפה בזיכרון בסלון מסבירה: "זיכרון בסלון היא פלטפורמה פתוחה שמאחדת ומזמינה את כולם להפוך את זיכרון השואה לנקודת המוצא שממנה כולנו יוצאים לדיון, זיכרון ופעולה שמקדמת ערכים יהודיים של חמלה, אחריות קולקטיבית ואנושיות. יש לנו את הזכות לקחת חלק פעיל בהחייאת הזיכרונות וסיפורי גבורת הרוח, ולהבטיח שגם לציבור החרדי יש דרך משמעותית ואינטימית לציין את זיכרון השואה".

הנס של המשאית

רבקה קלמן, אישה חרדית שהשנה, בתשעת הימים, השתתפה לראשונה במיזם וסיפרה את סיפור משפחתה, זיכתה גם אותנו בחיבור שבין שני האירועים הקשים ביותר שידע העם היהודי.

בשיחה איתה ממש אפשר לדמיין את הימים ההם. את הסיפור של הוריה, שהפך לשלה ושל אחיה, אריה, היא מספרת כמעט בגוף ראשון ולפרטי פרטים – כאילו הייתה שם, כמה שנים לפני שבכלל הגיחה לאוויר העולם.

אביה של רבקה, יוסי שטרן – הבן הבכור מבין 11 ילדים, נולד ביוגוסלביה בעיירה בשם אילוק, ואמה, שרה קייזר, נולדה בסולבקיה בעיירה גלנטה. בגלנטה הייתה ישיבה גדולה שבה יוסי למד, שם נעשה השידוך שלו עם שרה והם התחתנו ועברו להתגורר באילוק, אזור מגוריה שם משפחתו העשירה של יוסי. באילוק יוסי פתח מפעל לעורות ופרוות, וכך הם חיו. לאחר כמה שנים שרה נכנסה להריון.

השנה הייתה 1941. השמועות לגבי מה שקורה ליהודים באירופה של אז הגיעו גם ליוגוסלביה, אך יהודי האזור לא האמינו שהנורא מכל יגיע גם אליהם. כששרה הייתה בחודש התשיעי להריונה, הקולות התגברו; הגרמנים מתקרבים לאילוק ועלולים להיכנס לעיירה השקטה בכל יום.

יום אחד, אחיו הקטן של יוסי הלך להסתפר במספרה, וכדרכן של מספרות, כשהלקוחות החלו לדבר על פוליטיקה- הנער גידף את הגרמנים, בעוד שבאי המספרה האחרים דווקא הלעיטו עליהם מחמאות. כששב לביתו וסיפר לאמו על קורותיו באותו יום, היא ציוותה עליו לברוח מיד, משום שהבינה שאם ייוודע לגרמנים שהוא דיבר נגדם – הוא עלול להיות בסכנה. ואכן, באותו יום הוא נסע ברכבת לאיטליה עם בן דודו, השתקע בכפר קטן ושלח מברק מרומז להוריו – "בואו אחרינו, זה מקום נהדר לנופש".

יוסי השתכנע מיד. שרה הייתה צריכה ללדת בכל רגע והוא חשש ממה שעשוי לקרות כשהגרמנים ייכנסו, והחליט לברוח בכל מחיר. בני הזוג קברו חלק מכלי הכסף הרבים שלהם באדמה שמסביב לביתם והחלו לארוז. שרה החביאה בתיק עם דופן כפולה מטבעות זהב רבים, חיתולים ובגדים לתינוק, ויוסי לקח תיק קטן והכניס לתוכו טלית, סידור, תפילין וחומש. היה זה יום חמישי אחר הצהריים. הם החלו בהכנות לשבת ותכננו לברוח בימים הקרובים.

"ביום שישי אחר הצהריים, כשהכל כבר היה מוכן לשבת – פתאום היו בעיטות בדלת, הדלת נפרצה ונכנסו לבית שלושה חיילים שבנס לא היו גרמנים אלא סלאבים שהגרמנים הפעילו", רבקה מספרת, כאילו היא רואה זאת בעיניי רוחה: "הם אזקו את אבא שלי ואמרו לו שהם באו לקחת אותו למחנות עבודה. הם העלו אותו על משאית שעמדה בחוץ, בתוכה עמדו כבר הרבה אנשים, ביניהם בן הדוד שלו, שותף שלו במפעל. אמא שלי ההרה זרקה את עצמה מתחת למשאית וצעקה בגרמנית 'אני לא מרשה! אני לא מרשה שתיקחו אותו!', כך שוב ושוב. היא שכבה שם על הכביש וצעקה והמשאית לא יכלה לנסוע בגללה. בסוף החיילים החליטו להוריד את אבא שלי מהמשאית ואמרו שהם יחזרו לקחת אותו יותר מאוחר, כשהיא קצת תירגע, הורידו לו את האזיקים ונסעו".

אמרו לאבא שלי שלוקחים אותו למחנות עבודה והעלו אותו על משאית עם הרבה אנשים. אמי ההרה זרקה את עצמה מתחת למשאית וצעקה 'אני לא מרשה שתיקחו אותו!' והמשאית לא יכלה לנסוע בגללה. בסוף החיילים אמרו שיחזרו לקחת אותו יותר מאוחר

לעבור את הגבול

באותו רגע, בני הזוג שטרן נכנסו הביתה, לקחו את התיקים שהכינו, השאירו את הבית כמו שהוא – את האוכל החם והשולחן הערוך עם הסרוויסים הנאים, וביקשו משכן בעל רכב שיסיע אותם לגבול האיטלקי תמורת כמה מטבעות זהב.

היה זה בסוף החורף, השלג היה עדיין גבוה בחוץ, וכשהגיעו לגבול האיטלקי, השמיים כבר החשיכו. אור קלוש אחד הפציע מביתן קטן, בתוכו ישב שומר. יוסי ושרה חיכו ברכב, והשכן יצא לבדוק וכשחזר סיפר שהשומר ישן. הם החליטו לעבור את הגבול.

מעבר הגבול היה צר, לא משהו שפשוט לעבור עם שלג גבוה ובטן של חודש תשיעי. השכן סייע לשרה לעבור את הגבול ופנה להעביר גם את יוסי. הם צעדו חרש, אך השומר התעורר וצעק, איים שיירה בהם, ויוסי והשכן ברחו בחזרה לרכב, מבינים שלא יוכלו לעבור עוד לצד השני של הגבול.

שרה חיכתה בקור, בארץ הזרה, בה דוברים שפה שלא הבינה, אך הבינה שהיא חייבת לעשות מעשה. היא הבחינה בכביש מרוחק, צעדה אליו והחלה לנסות לעצור את המכוניות המעטות שחלפו על פניה. כעבור זמן רב, עצרה מכונית. היא הראתה לנהג את הכתובת של גיסה, הבטיחה לו כמה מטבעות זהב והוא הסכים לקחת אותה איתו. היא פחדה נורא, אך כעבור כמה שעות, הם עלו במעלה הר תלול והיא אכן הגיעה לכתובת. את הדלת פתחו לה שני הבחורים, קרובי משפחתה, שמחים בבואה אך דואגים לבעלה. היא סיפרה להם שכנראה לא הצליחו להעביר אותו את הגבול, ושהיא לא יודעת מה קורה איתו. לבסוף, מותשת, היא הלכה לנוח.

כעבור כמה ימים, ב-ד' ניסן, הבחורים לקחו אותה לבית חולים, שם היא ילדה בן, אך לא העניקה לו שם מכיוון שלא הייתה לו ברית. היא חזרה עם התינוק לבית הקטן, וטיפלה בו לבדה.

"אמא שלי הייתה עצובה, היא לא ידעה מה קורה עם אבא שלי ועם המשפחות שלהם", רבקה מתארת. "הם שמעו ברחוב כל מיני דברים, אבל לא ידעו למה להאמין. היא מאוד דאגה. היו לילות שהתינוק בכה והיא הצמידה את העיניים לזגוגית וחיכתה לראות מתי אבא שלי יגיע. הדאגה אכלה אותה".

עם נאצי במיטה

כעת רבקה חוזרת לספר על אביה שבמעבר הגבול: "אבא שלי הבין שאין סיכוי שהם יעברו את הגבול, כעת השומר דרוך, ואולי הוא הזעיק תגבורת. מצד שני, באילוק מחפשים אותו, והוא היה צריך להחליט לאן ייסע. הוא ביקש מהשכן שייקח אותו למפעל שלו בעיירה קטנה בשם שיד, שם היו לו הרבה ידידים. הוא הגיע לחנות נעליים של ידיד טוב שלו, הודה לנהג ודחף לו עוד כמה מטבעות ביד".

מכאן, יוסי עבר שרשרת של השגחות פרטיות: "בעל החנות שמח לראותו והתעניין בשלומו, ופתאום – הוא תפס את אבא שלי בצווארון, משך אותו לעבר חלון המטבח ואמר לו 'תקפוץ מהר החוצה, נכנסו נאצים לחנות'. הוא קפץ החוצה וחשב לאן ילך עכשיו. הוא נזכר בקשישה שמשכירה חדרים במלון, שם הייתה רק מיטה אחת פנויה. היא סיפרה לו שבמיטה לידו ישן חייל גרמני שכרגע לא נמצא בחדר. הוא הלך לחדר הזה והחביא היטב את התיק הקטן השחור שבו הייתה הטלית שלו, התפילין, הסידור והחומש והלך לישון. כשהתעורר כבר היה חושך, החבילות של החייל כבר לא היו שם, אבל היה מסוכן מדי להישאר במלון שאליו כל הזמן מגיעות קבוצות חיילים".

יוסי הלך לדואר ושלח מברק להוריו, רמז להם שהוא בסדר וביקש שיודיעו זאת גם לאשתו. במשך שלושה חודשים הוא נדד ממקום למקום ומעיר לעיר ובכל פעם ניסה את מזלו להגיע לגבול ולעבור אותו, אבל בשלב מסוים בגבול הוצבו חיילים וכלבים והסיכוי הקלוש גם כך – נגוז.

בתושייה ואומץ רב, יוסי החליט לקנות מעובד רכבת את מדיו תמורת כסף רב. הוא לבש את המדים, עלה לרכבת הראשונה לאיטליה, לקח מטאטא והחל לטאטא את הרכבת, כשלאורך כל הזמן התיק של התפילין מתחת לבית שחיו.

רבקה: "בתחנה הבאה עלו המון חיילים גרמנים ובמרץ רב הוא ניקה את החלונות, השמשות, הדלתות והשירותים ועבד כמה שיותר כדי להיות עסוק וכדי שלא ישימו לב אליו. במהלך הנסיעה היו כמה פעמים ביקורות בקרונות כדי לראות שאין יהודים ברכבת, ובכל פעם שהם עברו על ידו הוא שמר על פנים חתומות. כשהגיעו לשדה התעופה הוא נכנס לשירותים וקפץ מהחלון כך שהוא כבר היה מחוץ לגדר של תחנת הרכבת. אז, הוא זרק את מדי הרכבת ונשאר עם בגדים רגילים, עצר רכב שעבר ברחוב וביקש להגיע לכתובת של אחיו".

חרדים רק בבית

שרה טיילה עם התינוק בעגלה בשמש החמימה של חודש סיוון, כשהבחינה ברכב שעולה במעלה ההר ומתקרב לבית שלהם. היא נבהלה, כל דבר הפחיד אותה אז, אך למרבה האושר, מהרכב יצא יוסי.

"הייתה התרגשות ושמחה גדולה והיא מיד הוציאה את התינוק מהעגלה ומסרה לו אותו, הוא התלהב, והם נכנסו הביתה עם שני הבחורים ורקדו מרוב אושר", רבקה כמעט ונזכרת.

יוסי מיד התגייס לחפש מוהל לברית. הם מצאו רופא שומר מצוות שערך בביתם ברית מילה לילד, אריה, שהיום מתגורר בבני ברק וכבר חגג 81 שנים.

רבקה: "לא היה להם מה לאכול אז הם אכלו אורז, תפוחי אדמה ושעועית, ולפעמים השיגו איזה עגבניות או בצל, זה היה פינוק מיוחד. ההורים שלי חיו כלפי חוץ כמו גויים, אבל הם היו אנשים חרדים. הם שמרו מה שהם יכלו. למשל, הדלקת הנר – לצד נרות השבת אמא שלי הניחה שק תפוחי אדמה כדי שאם מישהו ידפוק בדלת – היא תשפוך את תפוחי האדמה על הנרות. מקווה לא היה, אז אמא שלי הלכה לנהר לא רחוק ושם היא טבלה במסירות נפש – בחורף ובקיץ, במפל מים אדיר שהיא הייתה עומדת תחתיו. אבא שלי היה הולך בכל יום למאפיה וזורק קיסם של עץ לתנור כדי שהמאפים לא יהיו לחם עכו"ם והם יוכלו לאכול את הלחם. כך הם חיו, והדאגה כרסמה בהם. הם לא שמעו מאף אחד שום דבר ולא ידעו מה קורה עם המשפחות – והלב שלהם לא ניבא דברים טובים".

השלווה בכפר השקט והמרוחק הופרה, כאשר השלום בין איטליה וגרמניה נקטע, והיטלר ימ"ש הודיע שהוא מתכוון להפציץ את איטליה. אנשי הכפר חששו מהבאות, ויוסי הציע שאת הרפת הגדולה יארגנו כך שהפרות ישהו בצד אחד ויתפנה מרחב גדול אליו כולם יוכלו להגיע כשיתחילו ההפצצות, וכך היה. כשהתחילו ההפצצות הראשונות כל אנשי הכפר רצו לרפת, ועמם גם שרה, שכעת הייתה בחודש התשיעי עם רבקה.

"בכל בוקר, תחת ההפצצות, אבא שלי הלך למאפייה והביא שני שקים גדולים של לחם כדי לחלק לכולם", רבקה מספרת. "יום אחד, כרגיל, הוא מילא שקים גדולים עם לחם במאפיה, ופתאום נכנס למאפייה חייל גרמני ואמר לו – 'אתה יהודי! רואים על הפנים שלך!'. אבא שלי עשה לו פרצוף מבטל ולא הגיב. בשרשרת של ניסים – באותו רגע נכנס עוד נאצי ולחש משהו לנאצי הזה, ושניהם ברחו מהמאפייה.

"אבא שלי לא הבין למה הם ברחו, חיכה שם קצת ויצא החוצה עם שני שקים גדולים של לחם. בחוץ הייתה קבוצה של חיילים עם מדים שונים, והוא הבין שהם לא גרמנים. הוא עבר קרוב אליהם והתחיל לשיר בקול רם 'שמע ישראל ה' אלוקינו' ומישהו מהחיילים ענה לו 'ה' אחד', ומיד אותו חייל רץ לאבא שלי, קפץ עליו וחיבק אותו – 'אתה יהודי! איך זה יכול להיות? מאיפה אתה?', הוא שאל. הוא נתן לו שוקולד וסיפר שהם אמריקאים והם באו להציל אותם. אבא שלי רץ לרפת בשמחה, חילק את הלחמים ואמר לכולם שהם יכולים לחזור הביתה, חלפה הסכנה".

בכל בוקר, תחת ההפצצות, אבא שלי הלך למאפייה והביא שני שקים גדולים של לחם כדי לחלק לכולם. יום אחד נכנס למאפייה חייל גרמני ואמר לו – 'אתה יהודי! רואים על הפנים שלך!'.

החזרה לאילוק

האופוריה ירדה מעט כששבו לביתם וראו שהוא נחרב מההפצצות. ברגע הזה שרה החלה לחוש בצירים. הגברים ניסו לסדר לה מיטה בין ההריסות, ויוסי קרא לשכנתם שתבוא לסייע בלידה. רבקה הקטנה הגיחה לעולם בלידת עכוז, בלי מיילדת, בלי מים או חשמל, דלתות או חלונות.

כעת, כשהם הורים לשני ילדים, יוסי ושרה ניסו לחשב מסלול מחדש, אבל עדיין לא ידעו מה באמת מתרחש במדינות סביב. האם המלחמה נגמרה? האם עדיין מסוכן שם בחוץ? הם החליטו להישאר בכפר האיטלקי שנה וחצי נוספת, ולאחריה שבו ליוגוסלביה.

רבקה: "הם הגיעו לאילוק שביוגוסלביה וראו מדבר שממה. לא נשאר אף אחד. הבתים הרוסים, לא נשאר שום דבר בבית, בזזו את הכל. לאט לאט הם נכנסו הביתה, שבורים ורצוצים שאין הורים ואין משפחה ואין אף אחד– לקחו את כולם. מתי מעט חזרו מאושוויץ, כמה שלדים של אנשים שסיפרו את סיפורי הזוועות של המשפחה ושל הקהילה, והם החליטו שאין להם מה לעשות יותר ביוגוסלביה והחליטו לעלות לארץ, אבל הקומוניסטים כבשו את יוגוסלביה ואי אפשר היה לעזוב את המדינה.

"הם ניסו לשקם את עצמם במשך עוד כמה שנים וכשהייתי בת 4 הם עשו תכנית לעזוב את יוגוסלביה – הודיעו לכולם שיש להם חתונה בבודפשט, לקחו איתם מזוודה קטנה ונסעו לבודפשט כדי שיוכלו בעז"ה לעלות משם לארץ".

כאן, רבקה עוצרת וחוזרת לימינו אנו, כשהיא מספרת על נסיעותיה לאילוק, לקברי משפחתה המורחבת – המעטים שזכו לקבורה, נסיעות אליה אחיה, אריה, ממאן להצטרף. "הוא אומר שכשנסענו מאילוק לבודפשט אמא אמרה – 'אריה תסתכל אחורה על אילוק, כי יותר לא תראה אותה אף פעם, אנחנו לא חוזרים לפה'. הוא לוקח את דבריה כצוואה ולא חוזר לשם", היא מתארת.

בבודפשט, ב"ה, שרה פגשה שתי אחיות שלה שחזרו מאושוויץ ויוסי היה עם אחיו שבינתיים התחתן, ובן דודו עלה לארץ לבדו. הם חיו כמה חודשים בבודפשט עד שהצליחו לארגן לעצמם ניירת כדי לעלות לארץ. בדרך לא דרך הם עברו את הגבול לאוסטריה, שם אנשי הסוכנות התמקמו.

"באוסטריה היינו כחודש, לשם הסוכנות שלחה שליחים לשכנע את האנשים לעלות לארץ, כי הרוב רצו להגר לאמריקה", היא מסבירה, ומוסיפה בגאווה: "הסוכנות ערכה כנס גדול שאליו הגיעו יהודים פליטים מכל מיני מקומות וגם ההורים שלי היו שם. איש הסוכנות אמר 'תשמעו, רבותיי, אתם תבואו לארץ שכולם יהודים בה. פה אנחנו שומרים מצוות כדי שיידעו שאנחנו יהודים. שם לא צריך לשמור מצוות כי כולנו יהודים – לא צריך כיפה ולא שום דבר'. מתוך ה-500 איש שהיו בכנס אמא שלי קמה ואמרה – 'מה? אצל היטלר לא הורדנו את הכובע והציצית אז אצל היהודים בארץ ישראל נוריד אותם?!' וכולם מחאו לה כפיים".

מאוסטריה הם נסעו לונציה, לגטו היהודי, ומשם עלו לישראל למעברה ליד חדרה, ובהמשך קיבלו דירה מהסוכנות בדיר יאסין והחלו את חייהם בארץ.

כיום רבקה ובעלה מתגוררים בבית וגן שבירושלים ומנהלים מוסד גדול לקליטת עליה מרוסיה בשכונת הר נוף, עוזרים לאותן עולות להקים בית ושומרים איתן על קשר.

איש הסוכנות אמר 'תשמעו, רבותיי, אתם תבואו לארץ שכולם יהודים בה, אז שם לא צריך לשמור מצוות'. אמא שלי קמה ואמרה – 'מה? אצל היטלר לא הורדנו את הכובע והציצית אז אצל היהודים בארץ ישראל נוריד אותם?!'

חורבן הבית והשואה – מחוברים

לפני 38 שנים שרה נפטרה. 20 שנה אחריה – גם יוסי נפטר. רבקה משתפת שבכל שיחה אביה הזכיר איך אשתו הצילה אותו מלעלות למשאית המוות. גם בערב פטירתו, בגיל 96, סיפר שוב ושוב על זעקותיה של שרה שהצילו את חייו.

איך החוויה לספר את הסיפור של ההורים שלך?

"אני כותבת ספר על הסיפור שלהם, אז אני חיה את זה עכשיו", רבקה מתחילה להשיב. "כל השנים אמא שלי רצתה לספר לנו אבל כשהיינו ילדים זה לא עניין אותנו כל כך, והם סיפרו לנו מבלי ששאלנו. היום אם מבקשים ממני לספר – אני עושה את זה ברצון. אני ממשיכה את דרכם בכל מיני דברים. אבא שלי היה קשור לרב שלו מהישיבה בגלנטה, ובכל שבת אנחנו שרים את כל השירים שאבא שלי היה שר וכל הנכדים והנינים מלמדים את החברים שלהם את השירים וממש התפרסמו פה, בכל בית וגן, הזמירות של הקלמנים, וכך גם לגבי הכנסת אורחים, מה שהיה הרבה בבית של ההורים שלי ואנחנו משתדלים מאוד להמשיך את זה גם".

כאישה חרדית – מה דעתך על היוזמה של 'זיכרון בבית' בתשעת הימים לציבור החרדי?

"זו יוזמה שמאוד מתאימה לציבור החרדי. יש הרבה דברים שהיו בחורבן והיו בשואה, זה מאוד מתחבר ומאוד מקביל. גם בקינות – אחרי הקינות של תשעה באב שאנחנו אומרים יש קינות על החורבן של השואה שכל מיני רבנים כתבו. את ספרי השואה אני שומרת לי לתשעת הימים ותשעה באב, שני הדברים האלו מחוברים".

מנהל גנזך קידוש השם הרב צבי סקולסקי מצטרף לדברים: "אני נפעם מהתוצאות של ערבי 'זיכרון בבית' בבתי שלומי אמוני ישראל, שהתקיימו בימי בין המצרים. הלבבות נפתחים, הזיכרונות זורמים, ופרקי חיים מופלאים ניצלים מאבדון וטמיון. הרעיון המבורך הזה היה כה מתבקש כבר עשרות שנים אחורה, ותפקידנו עכשיו להציל ככל שניתן ,טרם תשקע השמש, לפני שיהיה מאוחר".

(ואתחנן נחמו תשפ"ג)