מערכת שבתוןעפראי אלעד
באגדות החורבן במסכת גיטין קובע רבי יוחנן "כי על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". מורגלים אנו כי בית המקדש נחרב בשל שנאת חינם אשר באה לידי ביטוי בסיפור המעשה של קמצא ובר קמצא. אולם, עיון באגדה זו מגלה כי האחריות הישירה לחורבן הבית אינה בשל שנאת חינם, כי אם בגלל פסיקת הלכה.
לאחר סילוקו מהסעודה של בר קמצא מספרת הגמרא שבר קמצא ביקש להלשין על ישראל לקיסר. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו הקיסר: מי אמר? אמר לו בר קמצא: שְלח לחכמי היהודים קורבן, וראה אם יקריבו אותו. במהלך הדרך הטיל בר קמצא מום בקרבן. חשבו חכמי ישראל להקריב את הקורבן על אף המום, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: אם נקריבו – יאמרו אנשים שהחכמים מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו חכמי ישראל להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה: אנשים עלולים לחשוב שמי שמטיל מומים בקורבן כמו בר קמצא דינו מוות.
לאחר הבאת סיפור זה, אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
אם כן, לדעת רבי יוחנן פסיקת ההלכה של רבי זכריה בן אבקולס היא זו שהמיטה את אסון חורבן הבית והגלות. כמובן שהדברים צריכים ביאור ויש לבחון מהי הביקורת המופנית כלפי רבי זכריה בן אבקולס. מילת המפתח במתן תשובה לשאלה זו היא "ענוותנותו" של רבי זכריה בן אבקולס. מהי אותה ענוותנות.
על מנת ליתן תשובה ראויה יש לבחון מקומות נוספים בהם רבי יוחנן עושה שימוש במילה ענוותנות. ואכן בשני מקומות נוספים בתלמוד רבי יוחנן עושה שימוש במילה זו. במסכת סנהדרין דך יט ע"ב: אמר רבי יוחנן: תוקפו של יוסף- ענוותנותו של בועז. תוקפו של בועז – ענוותנותו של פלטי בן ליש. הגמרא מתייחסת למקרים שונים בהם עלה בידי אישים אחדים להתגבר על יצר התאווה והיא מבקשת לדרג את הקשיים השונים שעמדו בפני כל אחד מאישים אלו. יוסף התגבר על יצרו בפני אשת איש- אשת פוטיפר , בועז התגבר מול אישה פנויה- רות ופלטי בן ליש התגבר על יצרו מול אשתו- מיכל בת שאול. על כך אומר רבי יוחנן "תוקפו" של יוסף קרי דבר גדול אצל יוסף התגברות על אשת איש היא "ענוותנות"- היא דבר קטן אצל בועז שכן הוא התגבר מול אישה פנויה ואילו דבר גדול אצל בועז הוא דבר קטן אצל פלטי בן ליש שהתגבר בפני אשתו.
במסכת מגילה (דף לא) שוב אנו מוצאים את המונח "ענוותנות". אמר ר' יוחנן: "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו" וכאן מביאה הגמרא פסוקים שונים להוכחת הטענה. כך לדוג' מובא הפסוק בספר דברים "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים" ומיד אחרי זה כתוב "עושה משפט יתום ואלמנה". גם במקור זה, הפסוק מתאר דברים גדולים של הקב"ה (אלוהי האלוהים ואדוני האדונים) ומצד שני התעסקות בדברים קטנים (משפט יתום ואלמנה).
משני המקורות לעיל עולה כי הביטוי של רבי יוחנן "ענוותנות" משמעו התעסקות בדברים קטנים. לעיתים התעסקות בדברים הקטנים היא לשבח אולם לעיתים התעסקות מעין זו סופה אסון וחורבן.
רבי זכריה בן אבקולס, העלה חשש הלכתי לגיטימי הן באשר להטלת המום והן באשר להריגתו של בר קמצא אשר בהחלט יש לו מקום בבית המדרש, אולם בנסיבות אותו אירוע לנוכח מצבו של עם ישראל באותה עת ובשל ההשלכות הצפויות, העלאת חשש הלכתי זה היא בבחינת התעסקות בדבר קטן ושולי אשר אין לה מקום כלל ועיקר והיא מביאה חורבן והרס על הציבור.
לא פלא איפוא כי הסיפור הבא באגדות החורבן, מספר על "קנאותם" הדתית של תושבי העיר, כאשר הרומאים מנעו מהם קיום מנהג של הוצאת תרנגול ותרנגולת בפני חתן וכלה. מנהג שאין לו כל מקור הלכתי. "קנאות" זו הובילה בסופו של יום לחורבן "הר המלך".
המדרון הוא ברור, כאשר בפסיקת הלכה, אין אבחנה בין עיקר לטפל אזי בסופו של יום אף אין הכרה והבדלה בין הלכה פסוקה לבין מנהג שאין לו כל מקור הלכתי.
(דברים תשע)
