סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: חיילי צה"ל נדרשים לבצע מגוון משימות מבצעיות בהגנה ובהתקפה גם במהלך תשעה באב. פשוט וברור שהם אינם רשאים לצום, אך האם עליהם להקפיד לאכול ולשתות "לשיעורין", כלומר בכמויות קטנות ועם הפסקות?
תשובה: בספר שמואל אנו קוראים על המלחמה עם הפלישתים במכמש, ועל הכרזתו של שאול המלך כי במהלך הקרב – חובה לצום ולהתענות. יהונתן בן שאול, שלא שמע את ההכרזה, אכל מן הדבש והוא מעיד בפני חבריו כי הדבר נתן לו כוח ועוצמה להתמיד במלחמה. בספר חסידים (סימן תרי"ח), שמיוחס לרבי יהודה החסיד – מראשוני אשכנז – למד הלכה מהנהגתו של יהונתן: "כשמקיפים גוים את העיר אין מתענין פן יהיו חלשים ולא יהיו יכולים להלחם. וכן מי שהולך לפדות שבויים לא יתענה שאם יהיה חלוש יתעכב בהליכת הדרך וכן ההולך לעזור ולהציל נפש וכל מי שצריכין ממנו לא יתענה כגון מילדת". כך נאמר גם בתוספתא (תענית, א' ט') שכאשר ישנה מתקפת אויב אסור להתענות "שלא לשבר את כוחן". ובכן, גם בזמן מלחמה, כאשר מבקשים להתאבל על החורבן ולעורר את הלבבות לתשובה, החובה להתמיד במלחמה – גוברת, ואסור להתענות.
בשולחן ערוך בהלכות יום הכיפורים (אורח חיים, תרי"ח ז'-ח') נפסק, שחולה שיש בו סכנה שנדרש לאכול ביום הכיפורים, במידת האפשר יאכל "מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור". השולחן ערוך מדגיש שאם אכילה כזאת אינה מספיקה לו מבחינה רפואית הוא רשאי לאכול כרגיל, אך ככל שהדבר מתאפשר – יש בכך כדי להקל מחומרת האיסור. אמנם, גם אכילת פחות מכשיעור ביום הכיפורים אסורה מן התורה, ואולם היא חמורה פחות מאכילה רגילה שיש בה גם איסור כרת. כלל גדול קבעו חז"ל (יומא דף פ"ג, כריתות דף י"ג): "הקל הקל תחילה". כלומר, גם כאשר מותר לעבור על איסור במקום פיקוח נפש, נדרש להעדיף איסור קל על פני איסור חמור ממנו.
באופן עקרוני, התענית בתשעה באב שווה לזו שביום הכיפורים. כך, למשל, נאמר בגמרא במסכת תענית (דף ל'): "כל האוכל ושותה בתשעה באב – כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים". עם זאת, ההקבלה אינה מלאה, שכן ביום הכיפורים מותרת אכילה רק לחולה שיש בו סכנה, ואילו בתשעה באב גם חולה שאין בו סכנה רשאי לאכול, משום שחיוב התענית הוא מדרבנן, וחכמים לא גזרו תענית על החולים.
מתוך כך, נחלקו האחרונים האם אותה הלכה של אכילה ושתייה לשיעורין נוהגת בתשעה באב. יש שנקטו שאכן גם בתשעה באב ראוי לאכול ולשתות לשיעורין. לעומתם, פוסקים רבים נקטו כדבר פשוט שכל החומרה לאכול "לשיעורין" אינה נוהגת בתשעה באב, ומדובר על הלכה בהלכות יום הכיפורים בלבד. בדעה זו אחזו רוב פוסקי דורנו (הרב עובדיה יוסף, הרב שלמה זלמן אויערבך, הרב אליעזר יהודה ולדנברג, הרב שמואל הלוי ואזנר ועוד רבים), והורו לחולים – בין שיש בהם סכנה ובין שאין בהם סכנה – לאכול ולשתות כרגיל בתשעה באב.
עם זאת, הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה, ב' ק"מ) קבע שחיילים בפעילות ביטחון שוטף – ישתו לשיעורין בתשעה באב. בדרך זו גם יימנעו מהתייבשות, אך גם לא יפרו לגמרי את התענית. כך הורה לחיילים גם הרב בן ציון אבא שאול (שו"ת אור לציון ג' כ"ט, אות י'). סברתם היא שיש לחלק בין מי שנחשב "חולה", ועבורו אין כלל חובה של תענית; ובין חייל או מפקד, שהינו בריא לחלוטין, והוא אוכל ושותה רק כדי למנוע התייבשות או חולשה. רבים הסבירו שגם פסק המשנה ברורה שהוזכר לעיל, בדבר אכילה ושתייה בזמן מגפה, מתייחס למציאות הזו; מדובר על אכילה "מונעת", ועל כן נדרש במצב כזה לאכול ולשתות לשיעורין.
לעומת פוסקים אלה, הרב שלמה זלמן אויערבך (הצבא כהלכה, פרק י"ח) הורה לחיילים לשתות כרגיל בתשעה באב, והסביר שהדבר אינו דומה לזמן מגיפה. מדבריו משתמע, שבזמן מגיפה אכן מדובר על אכילה ושתייה של אנשים בריאים לחלוטין, וכל אכילתם אינה אלא כדי למנוע סכנה עתידית. אך חייל שעוסק בפועל במשימה מבצעית, בוודאי מחויב לאכול ולשתות כדי להבטיח את הצלחת המשימה, ועל כן יאכל וישתה כרגיל.
בהנחיות הרבנות הצבאית לקראת תשעה באב הנוכחי, במסגרת מלחמת "חרבות ברזל", קבענו שכלל החיילים העוסקים בפעילות מבצעית במובנה הרחב – לא יתענו כלל. חיילים שאינם נדרשים לפעילות מבצעית מיידית, ואכילתם היא רק כדי לשמור על כשירות לקראת הקפצה – מעיקר הדין רשאים גם הם לאכול ולשתות כרגיל, ואולם בזה יש מחמירים לאכול ולשתות לשיעורין. מי שאכן הקפיד לאורך הצום על אכילה ושתייה לשיעורין נחשב כאילו הוא עדיין מתענה, ועל כן יוכל לומר "עננו" בתפילה ולעלות לתורה.
מי ייתן ויתקיימו במהרה דבריו של הנביא זכריה: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
