ד"ר יצחק קניגסברגבדיונים על פורענויות תשעה באב, קיימת נטייה להתמקד בחורבן הבית בראשונה ובשנייה, פחות מזה בנפילת ביתר והפיכת ירושלים לאיי חורבות, ועוד פחות מזה בגזרה על דור יוצאי מצרים שלא ייכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים. ננסה להתמקד דווקא באירוע זה, ובהשלכותיו על ההיסטוריה של עם ישראל.
בעל עקידת יצחק (פר' שלח) כותב: "חטא המרגלים נמשך בכל הדורות. מיאוס הארץ הוא הענין אשר עמד עלינו לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובנו אליה".
דברים נוקבים אלה טעונים בירור. מה הקשר בין חטא המרגלים לכליה וגלות של עם ישראל לאורך הדורות?
בחטא המרגלים יצאו שנים עשר נשיאים נציגי השבטים, "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". עשרה מהם טענו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". יהושע וכלב נאבקו במתנגדים לעלות, בטענה: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". המנהיגים שהתנגדו לעלות הצליחו לשכנע את בני ישראל שהגיבו: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". חטא המרגלים שהתבטא באי רצונם של בני ישראל לעלות לארץ ישראל, נחשב לחטא החמור ביותר מבין כל חטאי בני ישראל במדבר. זאת נוכל ללמוד מהעונש החמור שהושת עליהם בגין חטא זה: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה". (במדבר יג'-יד'). דור שאינו מוכן לעלות לארץ המובטחת אחד דינו – כליה.
כשבעים שנה אחרי שחרב הבית בראשונה, באה הצהרת כורש מלך פרס שהתיר לגולי עם ישראל לשוב לארצם, ולבנות בה את בית המקדש. זרובבל בשלב הראשון, ועזרא ונחמיה בשלב השני, נהגו כיהושע וכלב והטיפו לעליה לארץ ישראל. יחד אתם עלו כחמישים אלף גולים בלבד. רוב מנהיגי ורבני קהילות הגולים, נהגו מנהג המרגלים, וביקשו שלא לעלות לארץ ישראל. ביחד עם השכבות המבוססות כלכלית ואינטלקטואלית, הם העדיפו לשלוח כסף, זהב ושאר מיני נדבה לבית האלוקים אשר בירושלים, ולא לעלות אליה – חטא המרגלים נמשך בכל הדורות.
על הפער הגדול שבין הכמיהה לשוב לציון לבין מיעוט המגשימים ביום פקודה, כתב רבי יהודה הלוי (כוזרי, ב כד'): " העוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו הא-להים בבית שני, כמה שאמר: 'רני ושמחי בת ציון' (זכריה, ב יד), כי כבר היה העניין הא-להי מזומן לחול כאשר בתחילה, אִלו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה. אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה שלא יפָּרדו ממשכנותיהם ועניניהם".
כאלף ושמונה מאות שנה לאחר הגלות השנייה באה הצהרת בלפור שר החוץ הבריטי, נציג המעצמה ששלטה באזור, והתירה לכל הגולים היהודים מכל ארצות פזוריהם, לשוב למולדתם. רבים מרבני וממנהיגי הקהילות נהגו מנהג מרגלים. חלקם הסיתו כנגד העלייה, וחלקם לא עודדו לעלות לארץ ישראל, כשבאה שעת רצון. היו כמובן מיעוט רבנים ומנהיגים שנהגו כיהושע וכלב ועודדו את צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל – חטא המרגלים נמשך בכל הדורות.
גם כאן מתגלה הפער הגדול בין הכמיהה לשוב לארץ אבותינו, לבין מיעוט העולים בעקבות הצהרת בלפור.
לעולם נישאר עם התהיות: האם חטא המרגלים ואי הרצון לעלות לארץ ישראל נמצא אצלנו בגנים ונמשך בכל הדורות?!
איך הייתה נראית ההיסטוריה של עם ישראל, אילו פעלו בני ישראל במדבר בניגוד לעצת המרגלים, ואח"כ בתקופת שיבת ציון הראשונה כל הגולה הייתה עולה עם עזרא ונחמיה, ובתקופת שיבת ציון השנייה כל יהודי התפוצות היו נענים לקריאתם של מקצת הרבנים שקראו לעלות בהר?!
אולי היה נחסך מעם ישראל חורבן בית שני, ואולי גם השואה האיומה!
(דברים תשעו)
