ד"ר עמוס בר דעפרשת עקב כמו פרשת ראה אחריה ופרשת ואתחנן לפניה עומדת על הברית בין העם לאלוקיו המתבטאת במערכת יחסים של חובות וזכויות, שכר ועונש. עמידת העם בחובותיו כלפי שמיא מקנה לו הבטחה לחיי שגשוג, עושר ורוחה ומאידך גיסא הפרת הברית תחולל חרון אף וחורבן. מערכת יחסים תובענית זו בין האלוקים לעמו מצטיירת בראיה ראשונית די ילדותית, שכן מניעת מעשים רעים מתוך יראת העונש מועילה אמנם לחינוכם של בני אדם שלא הבשילו ולא הגיעו לכלל לקיחת אחריות תוך שכנוע פנימי אודות עשיית מעשה הטוב שהוא טוב מצד עצמו ומניעה מעשית הרע שהינו רע מצד עצמו ולכן הם נזקקים מחד גיסא לתמריצים על מנת שינהגו בדרך הישר ומאידך גיסא נדרשים הם לסנקציות כדי למונעם מנטייתם הרעה, אולם האדם המוסרי הוא אדם בעל שכנוע פנימי אודות האסור והמותר ואינו זקוק לתמריצים על מנת לעשות את המעשה הטוב ולא לסנקציות כדי להימנע מהמעשה הרע. אלא שבראיה נכוחה של המסרים הניתנים ע"י רועם של ישראל נבחין כי הטוב המובטח "עקב תשמעון" והרע המצפה לעם "עקב לא תשמעון" ניתנים במסגרת ההשגחה האלוקית המגולמת בדרכי הטבע. הפועל היוצא מכך היא הטלת אחריות לאומית ואישית על כל מרחב הקיום. בניגוד גמור לתפיסות מוסריות האדישות לתופעות הנובעות מאיתני הטבע משום שהם אינם בגדר אחריותו המוסרית של האדם האמונה בהשגחה האלוקית תובעת אחריות על עיצובם של חיי האדם מהמסד עד הטפחות, מהנתונים הטבעיים עד הנתונים האנושיים והחברתיים. הגמרא בברכות דף ה' ע"א אומרת "אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנא' (איכה ג) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'", אין אדם מנותק מהטבע מבחינה מוסרית, הוא אינו סביל כלפיו אלא פעיל. הצרות הבאות על הציבור כגון בצורת וכד' מחייבות תענית ציבור ותשובה כביטוי לאחריות הציבורית על תופעות טבע אלו. כאשר מתגלים תופעות מזוויעות בחוצות ערינו שבהם נרצחים נשים וילדים אין אנו רשאים לפטור עצמנו מתוך תובנות על טבע העולם או טבע האדם הכפויות עלינו, אלא נדרשים אנו לחקירה אישית ולאומית בדרכנו תוך לקיחת אחריות ותיקון דרכנו ויחסנו לברית עם האלוקים. האמונה בהשגחה האלוקית שמה בסל אחד את תופעות הנגרמות ע"י הטבע יחד עם התופעות הנגרמות ע"י האדם ודורשת את אחריות האדם על כל צדדי ההוויה.
פרשת ואתחנן ופרשת עקב מכילות את תעודות האמונה אשר נמצאות בפרשיות סת"ם: "שמע" אשר בפרשת ואתחנן ו"היה אם שמוע" אשר בפרשת עקב. שתי פרשות אלו נבדלות הבדל ניכר, כאשר הראשונה נאמרת בלשון יחיד, היא מדברת אל היהודי הפרטי ודורשת ממנו באופן קטגורי הקרבה והתמסרות מלאה לאהבת ה' תוך קיום מצוותיו: "בכל ללבך ובכל נפשך ובכל מאודך" "אפילו נוטל את נפשך". פרשת שמע אינה מבטיחה גמול ואינה מזהירה מפני העונש אלא מחייבת שכנוע פנימי של עובד ה' בעשיית הטוב מפני היותו טוב בפני עצמו ומניעה מן המעשה הרע בשל היותו רע בפני עצמו וללא קשר לתוצאותיו, זאת חרף העובדה שבגין דבקותו בטוב הוא יצטרך לשלם מחיר כבד. לעומתה פרשת "והיה אם שמוע" היא ציבורית הנאמרת כולה בלשון רבים, כאשר היא מטילה אחריות על הציבור להוויה שהם יוצרים כציבור וקושרת אותם לתוצאות הנבראות בטבע עצמו עקב מעשיהם בין לטוב ובין למוטב.
(עקב תשע)
