הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')שיטת המקל והגזר, לפיה ניתנים תמריצים חיוביים למי שמבצע את הפעולה הרצויה, וענישה במידה והיא לא מבוצעת, חורזת רבות מפרשות ספר 'דברים'. בפרשתנו בולטים שני המרכיבים הללו, כאשר משה מזהיר את עמו לקראת הכניסה לארץ, ומבטיח להם חיים טובים אם יתנהגו כראוי מחד גיסא, ועונשים במקרה שישכחו את ה', מאידך גיסא. בסופה של הפרשה מופיעה פרשיית "והיה אם שמוע", שהיא תיאור חד ותמציתי של שכר ועונש בהתאם למעשי העם.
השילוב של המקל והגזר מקובל בשדה החינוך. הרציונל שמאחוריו הוא שאם מסתפקים במתן תמריצים חיוביים (הגזר), לא די בכך כדי לדחוף קדימה, ואם מפעילים רק את המרכיב השלילי (המקל), הדבר עלול להכניס ללחץ מזיק ולהביא לאנטגוניזם כלפי הגורם המתגמל.
לכאורה, שילוב שני האלמנטים הללו הוא מובן מאליו, אולם בפועל יש מי שנוקטים רק בשיטת הגזר, ויש שמשתמשים במקל בלבד. ספורטאים ממדינות המערב ששבו מהאולימפיאדה עטורי מדליות קיבלו תגמול כספי משמעותי, ואילו מי שכשלו לא נענשו. לעומת זאת במדינות המזרח, דוגמת סין וצפון קוריאה, התייחסו להצלחות כאל מובן מאליו, אולם כישלונות גררו בעקבותיהם עונשים.
בשפת המושגים הדתית של זמננו חל תהליך דומה. בעבודת ה' ישנן שתי דרכים: אהבה ויראה. משה מדבר עליהן בפרשתנו ואומר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ…" (דברים י, יב). האהבה לה' נובעת מרגשות חיוביים, והיא ניזונה מהכרת תודה ומראיית הקב"ה כאב המיטיב עם בניו. היראה, לעומת זאת, נובעת מהמודעות לכך ש-ה' מסוגל להיות גם א-ל קנא ונוקם היכול להתנהג גם כמלך תקיף ומעניש.
כיום יראת העונש איננה פופולארית. במחקר של מרכז גוטמן משנת 2009 שבדק אמונה, דת ומסורת בחברה הישראלית, ציינו 80% מהנשאלים שהם מאמינים כי יש גמול טוב על מעשים טובים, אך רק 74% אמרו שהם מאמינים בקיומו של עונש על מעשים רעים. תוצאות דומות התקבלו גם בסקרים קודמים שנערכו בשנים 1991 ו-1999. לכאורה, ממצאים אלה משוללי היגיון, שהרי השאלה לגבי אמונה בשכר ובעונש דומה לשאלה האם יש בירושלים יותר עליות או יותר ירידות. אולם יש כנראה אנשים רבים שלא יתבלבלו לגבי מספר העליות והירידות, אך הם מתעקשים להאמין בשכר ולכפור בעונש. נראה שאנשים רוצים להאמין בשכר, אך מעדיפים להדחיק את אפשרות העונש, והוא אף נראה להם מושג ארכאי, שאיננו p.c [=פוליטיקלי קורקט]. מבחינה מסוימת אפשר לראות בכך התקדמות לקראת עבודת ה' לשמה, שכן עשייה מתוך מניע חיובי עדיפה על עשייה בשל פחד מתגמול שלילי, ועדיף הגזר על המקל.
המצב האידיאלי הן בחינוך והן בקיום מצוות הוא שהאדם לא יפעל מתוך יראת העונש, ואף לא מתוך תקווה לגמול, אלא יעשה את הטוב מפני שהוא טוב, ויימנע מהרע בגלל שהוא רע. כלשון חכמים: "עשה דברים לשם פעלם" (נדרים סב, א), וכדבריהם במסכת 'אבות': "הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס" (א, ג). התורה דיברה בכל זאת על שכר ועונש, כיוון שהיא ניתנה לבני אדם נורמליים ולא לאנשים אידיאליים, ולכן הכירה בחולשות אנוש.
אמנם קשה לבצע מתוך אהבה מצוות שטעמן בלתי מובן לחלוטין. אולם במצוות מוסריות וחברתיות שמשמעותן מובנת לכל אדם, בוודאי יש לשאוף לעשיית הטוב והנכון בשל טיבם, ולא ממניעים תועלתניים. לפיכך אני מתאכזב שוב ושוב לגלות אנשים רבים, ובמיוחד בני נוער, שקובעים עמדה בנושאים ערכיים ועקרוניים, כגון פעולות אלימות על רקע אידיאולוגי, רק לפי שיקולי נזק ותועלת, ולא שופטים אותם מצד עצמם מבחינה אנושית-מוסרית.
בעניינים שבין אדם לחברו, ובכל מצווה שמשמעותה מובנת, יש לפתח את העשייה לשמה, שנובעת מאהבה ומהזדהות פנימית. במצוות פחות מובנות כדאי לזכור שמושגי השכר והעונש מהווים חלק חשוב בספר 'דברים' ובאמונה היהודית. משום כך אנטיגנוס איש סוכו סיים את אמרתו הנ"ל על עבודת ה' לשם שמים במילים: "וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם". לא יזיק אם נחזיר לשפת הדיבור והמחשבה שלנו את המושג יראת שמים, וניישם את דברי משה בפרשתנו: "מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'" (דברים, י, יב). במילים פשוטות: מה כבר ה' רוצה מאתנו? קצת יראת שמים. היא לא קלה להשגה אבל גם לא בשמים!
