הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)תסמונת העייפות הכרונית, או בשמה העממי "מחלת היאפים" תוקפת על פי ההערכות – אחד מכל אלף איש, אולם היא עדיין בבחינת אניגמה לרופאים, ללא פתרון מוחלט.
בכל הדורות ניסו מפרשים, דרשנים והוגי דעות לבאר את יחס התורה לעמלק ואת הפיכתו לאויב ה' באופן מוחלט. המפגש הראשון של עם ישראל עם עמלק קרה ממש לאחר יציאת מצרים כאשר הם באו להילחם עם ישראל בִּרְפִידִם. בפרשתנו הציווי לישראל – "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". בספר שמות, משה ציווה על יהושע לבחור אנשים לוחמים ולצאת להילחם בעמלק, בעוד הוא עצמו עמד במהלך כל המלחמה על ראש הגבעה עם מטה האלוקים בידו, "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". בספר דברים בו מסכם משה את תפקידיו של עם ישראל בארצו בארגון חייו החברתיים והמדיניים על פי רצונו של ד', יש צורך להסביר את מהותה של המצווה הנראית לנו מוזרה כל כך ואכזרית ביותר. על כן משה מתאר את נסיבות ההתקפה של העמלקים ואת שיטת לחימתם, התקפה על העורף החלש של בני ישראל "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" (שם, י"ח). עמלק מאופיין כאב טיפוס לכל מי שתוקף את החלש רק מפני חלישותו, שהוא בניגוד גמור לאופי הנדרש מישראל, עם ד' – צדק, חסד, התרחקות מעוול ומניצול לרעה של החלש.
מדוע דוחה התורה את קיום המצווה למחות את זכר עמלק לשלב כה מאוחר כך שתחול רק "בהניח ד' אלקיך לך מכל אויביך מסביב" ?הרב אלחנן סמט טוען כי בפרשה קצרה זו ניתן לראות הקבלה ניגודית ברורה בין מצבם של ישראל בעת שבא עמלק להילחם בהם, בנדודיהם בדרך (ולא במקום יישוב), ומצבם הנפשי "עייף ויגע ולא ירא אלוקים", גם חולשה פיזית וגם רפיון רוחני, ואילו שעת הגמול תגיע כשיהיו ישראל במצב הפוך בתכלית "בהניח ד' אלוקיך לך". כשעם ישראל יישב בארצו במנוחה הוא יהיה מודע לכך שמנוחתו – מתנת ד' היא לו. ניגוד נוסף, עמלק פעל בדרך זו, "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", פגיעה מכוונת דווקא לחלשים – ל'נחשלים אחריך' – שאותם זינב עמלק. על ישראל, לעומת זאת, מוטלת מצווה להילחם בעמלק מלחמה טוטלית, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". העם שניסה לשבש את המהלך הא-לוקי של הכנסת ישראל לארץ, העם הזה ייווכח ראשית לכול שהתוכנית האלוקית הוגשמה במלואה, ישראל התגברו על קשיי 'הדרך' וסיימו את הליכתם בה, ואף זכו בה למנוחה מכל אויביהם.
חז"ל הניחו כאקסיומה פשוטה "אי אפשר לאדם לעמוד שלושה ימים בלא שינה" (נדרים ט"ו ע"א). אדם שנשבע שלא יישן, שבועתו אינה צריכה הפרה, זוהי שבועה בדבר שלא ניתן למימוש, אך על עצם מעשה השבועה יש לכפר שהרי עבר על ציווי התורה "לא תשא את שם ד' אלוקיך לשוא", שהזכיר שם ד' ולשווא ובניסוח ההלכתי "…שנשבע על דבר שאין כוח בו לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה.." (רמב"ם שבועות פ"א ה"ז).
עייפות אם כן הוא טבע מוכרח ובלתי נשלט. הרב אלישיב נשאל האם מותר להטיס בשבת רופא מנתח קרבי האומר שהוא מוכרח לישון שמונה שעות על מיטתו כדי לתפקד כראוי והתיר לו כדי שינוח בביתו על מיטתו (שיעורי תורה לרופאים ח"ה עמ' 18).
הרב משה פיינשטיין פסק לרופא שאין לו מקום ללון בסביבת בית החולים ובבית החולים אין מקום להלין אותו, שאינו חייב להישאר כל הלילה ללא שינה ראויה בבית החולים, אלא כשיצטרך לשוב ולראות את מצבו של החולה רשאי להגיע בשבת ברכב מהבית ויכול אף לחזור לביתו ברכב בשבת, "משום שצריך הרופא כדי לידע איך לרפאות לישן בלילה במנוחה דלא גרע ממלמד שאסור לו להיות נעור בלילה משום שלא יוכל ללמד היטב כדאיתא ברמ"א יו"ד סי' רמ"ה וכ"ש שיש לחוש זה ברופא שנוגע לפיקוח נפש וא"כ היה מוכרח לבא הביתה שלכן הרי יש להתיר לו ליסע אף שמחלל שבת כיון שאי אפשר לו לבא ברגליו וגם כדי למהר ביאתו לשם, מ"מ הוא רק כשיש שם חולה שרוצה דווקא שרופא זה ירפאנו ואף אם אין החולה מקפיד איזה רופא אבל נזדמן שקראו לרופא זה שיבא לרפאותו, שאז מותר אף כשיש רופא אחר שירפאנו מטעם שאיתא בר"ן וברא"ש נדרים דף מ"א בשם ירושלמי לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות" (אגרות משה, או"ח, ח"א קל"א).
