מערכת שבתוןאבי וינרוט, עו"ד
משה מדגיש בפני עם ישראל כי הקב"ה "לא ישא פנים ולא יקח שוחד". וקשה, הן מקרא מפורש בברכת כהנים (במדבר ו', כ"ה) אומר כי ה' נושא פנים שנאמר "ישא ה' פניו אליך"? יתירה מכך, במשלי (יז, כ"ג) אף נאמר על ה' מפורשות כי: "שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח", ובילקוט שמעוני תהלים (רמז תרע) מצינו "מהו השוחד שהקב"ה נוטל מן הרשעים? תשובה ומעשים טובים. אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי, עשו תשובה, שאני נוטל שחד בעולם הזה". הכיצד נאמר אפוא בפרשתנו כי הקב"ה לא נושא פנים ולא לוקח שוחד?
נראה לכאורה כי ישוב הסתירה עולה, עת שמעיינים בכלל הלכתי ידוע אחר, בו למדים חז"ל מן הפסוק (ויקרא י"ט, ט"ו) "בצדק תשפוט עמיתך", כי יש לדון אדם לכף זכות. לכאורה, מדוע מחייבת מידת הצדק לדון אדם לכף זכות דווקא? אין זאת אלא כי האדם אינו נדון לפי מעשיו כשלעצמם ויש לבחון את מעשיו לפי הכוונה והאישיות של העושה. על כן, כאשר רואים מעשה שאינו תואם את אישיותו של העושה, מחייבת מידת הצדק – לדון אותו לכף זכות.
ממילא, בהתאם לעקרון זה עצמו נראה, כי אם אדם עומד במריו ואינו משנה את אישיותו, הרי שה' לא ישא לו פנים וזה פשר האמור בפרשתנו. ברם, אם אין המדובר במתת חיצונית של צדקה אלא ביטוי לאישיותו הפנימית, הרי שצדקה קורעת את רוע הגזירה, שהרי כאמור יסוד גדול הוא כי אין דנים את מעשיו של האדם אלא את אישיותו וטוהר כוונתו.
ביטוי מובהק לדברים מצוי בדברי ה"חזון איש" המציין ב"אמונה ובטחון" (פרק ג' אות ל) כי קיים נגע חברתי לפיו חושדים בישרי דרך, שמא עיוורה את עינם נגיעה אישית. גישה מוסרנית זו מניחה כי יש לבחון אדם לפי מעשיו ולא לפי אישיותו, וממילא גם אם ישר הוא והגון, הרי ש"השוחד יעוור עיני חכמים" ולנגיעה אישית כח מכריע ופסול. חשד זה אינו פוסח על איש וההרס שבצידו עצום, שכן "קם דור ששופט את שופטיו וכל אויר הארץ מתמלא שוט לשון". ה"חזון איש" מגדיר גישה שטחית זו כמי "ששופך את היין ושומר את החבית", ומדגיש את הצורך להבין, כי אין לבחון את המעשה בנפרד מן העושה. בהתאם להלכה, אדם מורה הוראה לעצמו בענייני איסור והיתר (כגון לגבי הלכות טריפה או חמץ), למרות שיש לו נפקות בדבר. הנגיעה האישית אינה פוסלת כשלעצמה "ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה, אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל". זאת מכיוון שהיושר האישי משליך על שיקול הדעת וחזקה על דיין כי ישפוט ללא משוא פנים, שכן "להתגאל באיזו אשמה, יכאב לנפשו יותר מכל פצע ומכה. ואיך יתכן לחשוד בו כי יחבל נפשו לעוות משפט?". ה"חזון איש" מבהיר כי הכלל לפיו השוחד מעוור עיני חכמים אינו מן הכללים השכליים אלא מהחוקים הבלתי מובנים, ומשום כך אין להרחיב את גדריו מעבר להלכה הפסוקה* . על כן, אף במשפט שבין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק שוחד שניתן בזמן המשפט. אבל, לא אסרה תורה לשפוט את אהובו ואת שונאו (שו"ע חו"מ ז' בהגה), שכן במקום שאין את כח טומאת השוחד, האמינה התורה בבטחה גמורה בדיין כי יראה נכוחה, שהרי האדם נבחן לפי טוהר כוונותיו "ולא יטה החכם לבו לשאיפת טבעו להיטיב לאהובו, כי המשפט הוא הרגל שנעשה טבע שני אצל החכם, והאמת תמיד נר לרגלו ואור לנתיבתו".
(עקב תשע)
